 |
| (רונדה ראוזי) |
רונדה סומנה כהבטחה האמריקאית למדליה ראשונה בענף הג'ודו האמריקאי. אפשר לשער מה כמות הלחץ הפסיכולוגי עימה נאלצה להתמודד, כשכל הציפיות והמבטים מופנים אליה. פחות ממדליה ייחשב אכזבה. רונדה מתייחסת לציפיות הללו בגישה האופיינית לה, "ציפיתי מעצמי לנצח וכל האחרים ציפו ממני למדליה" היא אומרת, "הרגשתי עדיין שאחרים ממעיטים בערכי ואני נלחמת הכי טוב כשאני רוצה להוכיח לאנשים שהם טועים." רונדה נחשבת ל"פייטרית" אימיתית הן על המזרן והן מחוצה לו. בעברה נאלצה להתמודד עם סיפור חיים לא פשוט. היא סבלה מעיכוב שפתי, בגיל 8 התייתמה מאביה (שהתאבד לאחר שנלחם במחלת דם קשה) והצליחה להתמודד בהצלחה עם בולמיה. היא מתייחסת לעברה, כשאני שואל אם הקשיים לאורך הדרך השפיעו עליה "כן בהחלט" אומרת, "ברגע שאתה יודע שאתה יכול לעבור הכל (הזמנים הקשים), אתה מוכן להעז לעשות כל דבר". בנוגע לעבודה פסיכולוגית מספרת על הקושי להיעזר במישהו אחר מאימה (אשר בעצמה אלופת עולם אמריקאית בג'ודו): "אמא שלי היא פסיכולוגית, הרגשתי שכל מי שלקחו אותי אליו אי פעם הוא פחות חכם ממנה, כך שלא הצלחתי להיפתח איתו". היא גם מספרת על הדרך שהתאימה לה לאורך הדרך "בעיקר דרך כתיבה, הצלחתי להתרכז בעצמי".
בכנות וישירות המאפיינות אותה, חולקת את רגשותיה לאחר ההפסד להולנדית בוש (Bosch) "אני בכיינית גדולה, וכן, הייתי מאוכזבת באופן קיצוני. הרגשתי כאילו אני בכושר מעולה ואני יכולה להמשיך להילחם לנֶצַח, בזמן שראיתי אותה מתעייפת. ידעתי שאני מסוגלת לנצח, אבל לפעמים זה פשוט לא קורה בדרך שלך. אמא שלי נהגה לומר לי שצריך מזל ויכולת כדי לנצח, אבל כדי להיות אלוף אמיתי אתה צריך להרים את עצמך ולחזור אחרי הפסד". וכך היה. לאחר ההפסד לבוש ההולנדית, ניצחה רונדה את שני הקרבות הנותרים וזכתה במדליה הנחשקת.
בכנות וישירות המאפיינות אותה, חולקת את רגשותיה לאחר ההפסד להולנדית בוש (Bosch) "אני בכיינית גדולה, וכן, הייתי מאוכזבת באופן קיצוני. הרגשתי כאילו אני בכושר מעולה ואני יכולה להמשיך להילחם לנֶצַח, בזמן שראיתי אותה מתעייפת. ידעתי שאני מסוגלת לנצח, אבל לפעמים זה פשוט לא קורה בדרך שלך. אמא שלי נהגה לומר לי שצריך מזל ויכולת כדי לנצח, אבל כדי להיות אלוף אמיתי אתה צריך להרים את עצמך ולחזור אחרי הפסד". וכך היה. לאחר ההפסד לבוש ההולנדית, ניצחה רונדה את שני הקרבות הנותרים וזכתה במדליה הנחשקת.
 |
| (ראוזי מול בוש, אליפות העולם 2007) |
תחרות הג'ודו באולימפיאדה נערכת בשיטת נוק-אאוט, הג'ודוקא נדרש ביום תחרויות אליו התכונן ארבע שנים תמימות, לנצח קרב אחר קרב על מנת להתמודד על מדלית הזהב.
חלק מהאתגר הפסיכולוגי בתחרויות הג'ודו נעוץ בעובדה שכל הקרבות נערכים באותו היום. רונדה מציגה ג'ודו התקפי ונמרץ ואני שואל אותה כיצד היא מצליחה לשמור על התקפיות במהלך כל יום הקרבות, אתגר פסיכולוגי משמעותי. "החלק הכי קשה הוא להתכונן לקרב הראשון, ברגע שאני כבר בהלך רוח הנכון (state of mind) יותר קל להמשיך ולשמור על זה כל היום". רונדה מדברת על המאמץ לשמור על רמת עוררות גבוהה המתאימה לאישיותה ולסגנון הג'ודו שלה: "החלק הקשה הוא לא להירדם בין הקרבות (אתגר פסיכולוגי משמעותי ביום תחרות ג'ודו אולימפית), כל פעם שהאדרנלין פוחת, אני רוצה לחטוף תנומה! ככל שהקרבות קרובים יותר אחד לשני, כך יותר טוב".
כשאני שואל כיצד שומרת על פוקוס, היא עונה בהומור שזה קל: "מכיוון שמישהו בא לפגוע בי! אני רוצה לראות מי יכולה לראות את הבנות האלה באות אליה ועדיין להיות מודאגת מכמה ילדים יש לבראנג'לינה בבית!" מן הסגנון הייחודי הישיר והמתלוצץ לפעמים, אפשר להתרשם באתר שבעבר נקרא "ג'ודו מנקודת מבט בלונדינית יותר" (והתעדכן בהמשך כשרונדה ראוזי הפכה גם לשחקנית ואומנית אומנויות לחימה).
בעבר טענה רונדה שעליה להשתפר ביכולת להישאר רגועה ולא להילחץ עם התקדמות הקרב, בעיקר כשהיא בפיגור. היא הרגישה שהיא משתפרת מאוד בתחום זה ומספרת כיצד: "בעיקר תודות לכישרון של המאמנים שלי לגרום לי לבכות באימונים. הם מכירים אותי מספיק טוב כדי לדעת מי מלחיץ אותי והם השתמשו בזה מספיק באימונים כך שהרבה יותר קשה לבלבל אותי עכשיו". כאן אנחנו מקבלים תזכורת לצוות האימון שנמצא ותומך בספורטאי המתחרה. הגבול הדק בין לשבור ולתסכל לבין להקשות ולהקשיח את הספורטאי קשור בקשר טוב עם צוות האימון ובהיכרותו עם הספורטאי כפי שמציינת רונדה בראיון שהעניקה לאתר פסיכולוגיית ספורט.