הפרעות אכילה בקרב ספורטאים

הפוסט הנוכחי קשור למפגש בין פסיכולוגיה קלינית וספורט ועוסק בהפרעות אכילה בקרב ספורטאים. ספורט עשוי לספק הזדמנות לבריאות וחוזק נפשי, אך עלול להזיק כאשר אינו נעשה במינון ובתנאים הנכונים, או בפרספקטיבה בריאה.

כשאנו מעוניינים להפחית ממשקלנו עומדות בפנינו שתי אפשרויות- הפחת קלוריות (הגבלת אכילה או מאכלים) או הוצאת קלוריות (הגברת פעילות גופנית). במינון מתאים לשתי האפשרויות השפעה פיזית ונפשית חיובית. במינון קיצוני לשתיהן השפעה הרסנית והן עלולות להעיד על התפתחותם של דפוסי אכילה ואימון לא תקינים ולהחריף לכדי הפרעת אכילה.

נהוג לראות הפרעות אכילה על רצף שנע בין אכילה נורמאלית ועד הפרעות אכילה קשות, כגון אנורקסיה ובולמיה. גם הפרעות אכילה שאינן עונות לקריטריונים הפורמאליים של אנורקסיה או בולמיה עלולות להוביל לנזק בריאותי ונפשי ולהעיד על מצוקה פסיכולוגית קשה הכוללת דיכאון, הערכה עצמית ירודה, עיוותי חשיבה ודימוי גוף מעוות.



(credit: Andrew Repcik)

אך האם ספורטאים נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעות אכילה? ידוע כי שכיחותן של הפרעות אכילה גדולה יותר בקרב נשים מגברים (כ-90% נשים). אולם, חוקרים מנסים לבדוק האם לספורטאים סיכון מוגבר לפתח הפרעת אכילה? כנראה שכן. עם זאת, מעניין לגלות שאין אחידות בנושא זה במחקרים השונים. למרות שמרבית המחקרים הראו סיכון גבוה יותר לפיתוח דפוסי אכילה בעיתיים בקרב ספורטאיות, מספר מחקרים דווקא הראו סיכון מופחת ביחס לאוכלוסיה הכללית. מה שכן ניתן לומר בבירור הוא שספורטאיות עלית בענפי ספורט מסוימים נמצאות בסכנה לפתח הפרעת אכילה ביחס לאוכלוסיה הכללית, סכנה שעשויה להתגבר עם פרישתן.

גורמי הסיכון הייחודיים בקרב ספורטאים לפיתוח הפרעת אכילה הינם: לחץ מאמנים על המשקל הרצוי; לחץ חברתי מצד חברי הקבוצה הקשור לסטריאוטיפים על הדרך בה הספורטאית אמורה להיראות (האמונה ש"רקדנית צריכה להיות רזה"); ענף עם קטגוריות משקל היוצר לחץ לשינוי משקל מהיר לקראת תחרויות, ועיסוק בענף "אסתטי" (כגון התעמלות קרקע) בו קיים ניקוד שופטים, כך שלהופעה חיצונית עשויה להיות תרומה לניקוד. בנוסף, בעידן המדיה של ימינו, יש מספורטאית דרישה להיות אייקון של הצלחה. היא אינה נתפשת רק כאתלטית אלא כמותג וככזאת עליה "לעבור מסך", להיות אידיאל יופי נשי, להיות סלבריטאית, לקבל חוזה פרסום וכך הלאה (לדוגמה הטניסאית אנה קורניקובה מפורסמת לא בשל הישג משמעותי בקריירה אלא בשל חוזי פרסום ודוגמנות מתגמלים).



הפרעת אכילה בספורטאים עשויה להתבטא באופן שונה מאשר באוכלוסיה הכללית. בשנים האחרונות מזהים ארבע הפרעות אכילה ייחודיות לספורטאים:

1. הטריאדה האתלטית (Female Athlete Triad- FAT)- מתייחס להופעתם של 3 אפיונים: הפרעה באכילה (לאו דווקא מאובחנת); אל-ווסת (הפסקת המחזור החודשי) ; אוסטיאופורוזיס (אובדן צפיפות עצם).

2. אנורקסיה אתלטיקה (Anorexia Athletica) – מצב שבו חרף פעילות גופנית מאומצת צריכת הקלוריות מופחתת, קיימת ירידה של יותר מ-5% מהמשקל המצופה, תלונות גופניות על מערכת העיכול ופחד קיצוני מעלייה במשקל.

3. התמכרות לאימונים או אימון יתר (Excessive or Compulsive Exercise) – מצב בו קיים צורך ונוקשות ביחס לשגרת אימונים באופן שפוגע בתפקוד בתחומי החיים השונים ומסב נזק גופני ו/או פסיכולוגי.

4. עיוות בתפישת שרירי הגוף (MuscleDysmorphia) – וריאציה של הפרעה בתפישת גוף (BDD) בה הספורטאי חושב ששרירים מסוימים אינם מפותחים דיים. נפוץ יותר בקרב ספורטאים גברים אשר עלולים לחוש חוסר נוחות בנוגע להופעתם ומפתחים הרגלים מסכני בריאות כמו דיאטות ואימון יתר, בניסיון לפצות ולהגדיל שרירים מסוימים.

זיהוי הפרעות אכילה ע"י הסביבה עשוי להיות מורכב בשל הסתרה מצד הסובל ממנה ומכיוון שלעיתים הסובל ממנה עשוי להיות במשקל תקין (בניגוד לסברה הרווחת בציבור). זיהוי וטיפול מוקדם מעלה את סיכויי ההחלמה והתנהלות נכונה של צוות האימון עשויה להקטין מראש את הסיכון להפרעה. הפרעת אכילה עשויה להיות עיקשת ודורשת טיפול מערכתי מורכב הכולל בין היתר טיפול פסיכולוגי ומעקב תזונאי ורפואי. למעשה טיפול בספורטאים מכיל מורכבות נוספת מאחר וקיימת נוקשות וקושי להגמיש את משטר האימונים התופס מקום מרכזי בשגרת יומו של הספורטאי.

לברון ג'יימס בגמר ה-NBA: הזדמנות או איום למלך?

לברון ג'יימס נגד דאלאס בסדרת הגמר 2011

הפוסט הנוכחי בבלוג פסיכולוגיית ספורט מוקדש לסדרת הגמר ב-NBA. לברון ג'יימס, מכונה "המלך" (King James) אחד הכדורסלנים המוכשרים ביותר ב-NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם. בשנת 2003 הגיע לברון ישירות מהתיכון לבחירה ראשונה בדראפט. חוזה בשווי 90 מיליון $ עם NIKE עוד לפני המשחק הראשון שלו ב-NBA. קראתם טוב- חוזה בשווי 90 מיליון $ עוד לפני הזריקה הראשונה שלו ב-NBA. כל העולם עם לברון. עכשיו נותר רק לפדות את ההבטחה. מה האפקט הפסיכולוגי של הבטחה בסדר גודל כזה? ציפיות, הרבה ציפיות.


שש שנים אחרי. גמר המזרח 2009 לברון וקליבלנד מפסידים את הסדרה לאורלנדו במשחק מספר 6. לברון יורד מהמגרש מבלי ללחוץ ידיים לשחקני הקבוצה היריבה ומואשם בחוסר ספורטיביות. מההבטחה שמכונה ה"מלך" מצפים ליותר. לברון נגד העולם, מערכה ראשונה.



שנה אחרי. הודעה מפתיעה על מעבר למיאמי. לברון מסיים 7 שנים בקליבלנד, ובוחר לשחק לצד כוכב אחר (דוויין וייד וכריס בוש מצטרף אליהם). העולם חושב שהוא מחפש טבעת אליפות קלה והעולם לא אוהב את זה. מייקל ג'ורדן אומר על המעבר "אין מצב שהייתי מזמין את לארי (בירד), מזמין את מג'יק (ג'ונסון) ואומר בואו נשחק באותה קב'... הייתי מנסה לנצח את החבר'ה האלה". צ'ארלס בארקלי אומר שהמורשת של לברון בסכנה וכבר "לא משנה בכמה תארים הוא יזכה במיאמי". לברון נגד העולם מערכה שנייה. מה האפקט הפסיכולוגי? רף הציפיות עולה. חייבים להוכיח לעולם. להשתיק את המבקרים עם טבעת אליפות. עלולים לאבד את המורשת ואת ההכתרה הלא פורמלית כמלך.



שנה אחרי. סדרת גמר ה-NBA נגד דאלאס. במשחק 2 ו-3 בסדרה לברון קולע רק 2 נק' ברבע האחרון. טורי הספורט בארה"ב עוסקים בעיקר בשאלה האם לברון "מתכווץ" ברגעי ההכרעה. לברון נגד העולם מערכה שלישית. לברון חייב להוכיח לעולם שהוא מתפקד תחת לחץ. מה האפקט הפסיכולוגי? עוד ציפיות, עוד לחץ. משחק מס' 4 (בתחילת המשחק לברון יחד עם ווייד צוחקים על החום של נוביצקי, כוכבה של דאלאס שעולה לשחק עם 38.5 מעלות), לברון קולע 0 נק' ברבע האחרון. דאלאס מנצחת, שוויון 2-2 בסדרה.

שוב לברון חייב להוכיח שהוא יכול לספק את הסחורה ברבע הרביעי ולהסיר מעליו את העננה השחורה הזו. לברון מצייץ בטוויטר "!!Now or Never". עוד ציפיות. משחק מס' 5 בסדרה, למרות טריפל דאבל לברון מסיים עם 2 נק' לא משמעותיות ברבע האחרון. שוב המשחק נגמר טוב לדאלס, רע ללברון. העננה השחורה מתעבה, המלך בסכנה.



כבני-אדם אנחנו עסוקים במה שחושבים עלינו והצורה בה אנו נתפשים על ידי הסביבה משפיעה על תפישת העצמי שלנו. הערכה היא משאב ואנו חווים אובדן משאבים כחמור יותר מאשר קבלת משאבים חדשים מבחיה פסיכולוגית (הדבר בא לידי ביטוי גם בתיאוריה של זוכי פרס נובל לכלכלה טברסקי וכהנמן). אובדן הערכה יחווה חמור יותר מאשר זכייה באותה כמות בדיוק של הערכה (לכן, דרך אגב, קל יותר להיות האנדרדוג). לברון קיבל את ההכרה והערכה עוד לפני הדקה הראשונה ששיחק ב-NBA. הוא כבר המלך "King James". עכשיו את התואר הלא פורמלי הזה אפשר רק לאבד. הסכנה היא לא לעמוד בציפיות הגבוהות שקבעו לך.

לברון עכשיו נלחם בתדמית שלילית שמודבקת לו (להוכיח שהוא מתפקד ברגעי ההכרעה). הוא תחת מתקפה ועלול לאבד את מעמדו, הסיטואציה הזו מאוד מלחיצה. במילים אחרות- לברון עומד בפני אובדן משאבים אפשרי, אובדן הערכה והתדמית שלו.

לברון במדי מיאמי (Credit: Keith Alison)

מה העבודה הפסיכולוגית שיכול ספורטאי לעשות במצב כזה? על לברון לתפוש את הסיטואציה כהזדמנות להשגת משאבים יותר מאשר איום לאובדן משאבים- הזדמנות לזכות בהערכה והכרה נוספת בצורת טבעת אליפות יותר מאשר איום להיחשב מפסידן שמתכווץ ברגעי ההכרעה. אם לברון יצליח להשתחרר מהחובה להוכיח, להשיל מעליו את עול הציפיות, סביר שנראה אותו מגיע למשחק הערב.



כך או כך, לברון כבר מתחיל להראות כמו דמות טראגית. מלך שעומד לאבד ממעמדו. עכשיו יש סיפור אנושי, לא רק סיפור הצלחה מאחורי הכוכב שכותבי הטורים אוהבים לבקר. עכשיו יש אולי יותר סיכוי שהעולם יהיה שוב עם לברון.

פסיכולוגיה מהנקודה הלבנה

הגענו לשלב שמינית הגמר במונדיאל. מהיום משחקים שיסתיימו בתוצאת תיקו, יוכרעו מהנקודה הלבנה בבעיטות עונשין. מתוך 4 הגמרים האחרונים במונדיאל, 2 הסתיימו בפנדלים (1994, 2006). יש סיכוי גדול שאלופת העולם הבאה תצטרך לעבור בהצלחה דרך הנקודה הלבנה, אם לא בגמר אז בדרך אליו. בעיטות הכרעה מ-11 מטרים מספקות עניין רב מנקודת התבוננות פסיכולוגית.

ההיגיון הפסיכולוגי הפשוט אומר שחווית שליטה מפחיתה חרדה ולחץ. זה נכון במקרים רבים. אולם, בבעיטת עונשין הבועט הוא השולט בסיטואציה ועובדה זו דווקא מגבירה את חווית הלחץ. בעיטת עונשין היא דוגמה מצויינת לכך ששליטה לא תמיד גורמת להפחתת חרדה ולעיתים להיפך. קיים כאן משתנה מתווך - ציפיות.

רמת הציפיות מהשוער לעומת השחקן הבועט שונה מאוד. לשחקן יש רק מה להפסיד, מכיוון שאם יחמיץ בעיטת עונשין ייחשב "מפסידן". שוער יכול רק להרוויח, מכיוון שאם יעצור בעיטת עונשין ייחשב "ווינר". ציפיות מכתיבות רמת לחץ עצומה על השחקן הבועט. מבחינת תפקוד תחת לחץ, ככל שהבעיטה נתפשת ע"י הבועט כקריטית יותר, גדל הלחץ וגדל הסיכוי להחמיץ אותה (Jordet, 2009).

אם נחשוב על סדר הבעיטות, שתי הקבוצות בועטות לסירוגין חמש בעיטות. אז קחו רגע לחשוב מה מלחיץ יותר - להיות ראשון מבין 5 בועטים או להיות אחרון? לבעוט על מנת להשוות או לבעוט על מנת לעלות ליתרון? ההיגיון אומר שמלחיץ יותר לבעוט על מנת להשוות מכיוון שהחמצה במצב זה נחווית כהרסנית יותר לסיכוי לנצח והמחקר הנוכחי בתחום מאשר זאת (אם אחמיץ במצב 2-2 המצב יהיה הרבה פחות גרוע מאשר אם אחמיץ בפיגור 2-3). במילים אחרות, ככל שהבועט תופש את חשיבות הבעיטה כגדולה יותר, מופעל עליו יותר לחץ מכיוון שיש יותר על כף המאזניים (אם ניזכר בג'ון בטרי, גמר ליגת האלופות 2008, בבעיטה החמישית והמכרעת).

בנוסף, משתנים אישיותיים יכתיבו את צורת ההתבוננות בבעיטה. בועט חרד יכול לחשוב על הסיכון בלהחמיץ בעיטה ולהביא להפסד, ואילו בועט בטוח בעצמו יכול לחשוב על הסיכוי להבקיע ולהביא לניצחון. התנסויות עבר ותחושת מסוגלות ישפיעו על צורת ההתבוננות בבעיטה. אלו ישפיעו גם על בחירת סגנון הבעיטה כמובן. כמעט בלתי אפשרי לעצור בעיטה גבוהה לחיבורים, אך יש יותר סכנה שבעיטה כזאת תצא מהמסגרת. ביטחון עצמי נמוך ביכולות עשוי להוביל גם לביצוע מהיר מדי מתוך רצון "לסיים עם זה כבר" ולפגוע בביצוע.

מנקודת מבטו של השוער, השוער הוא גירוי מאיים ומסיח עבור הבועט. איך אפשר להפוך לגירוי מאיים יותר? כאשר ואן דר-סאר, לדוגמא, מתייצב לעצור בעיטת עונשין ופורש את ידיו לצדדים הוא נראה גדול יותר בשער, ולפתע במקום להתרכז בבעיטה מוצלחת וחדה למסגרת, הבועט מתרכז יותר מדי בלחמוק מהשוער (תשאלו את רונאלדו). מנק' התבוננות זו, גם צבע חולצת השוער הופך להיות משמעותי. מחקר מעניין נוסף מצא שככל שסיטואציית הבעיטה מלחיצה יותר והבועט חרד יותר, יופנה יותר קשב לשוער והדבר יגרור בעיטות קרובות יותר לטווח עצירתו של השוער (Wilson, Wood & Samuel, 2009).

אני בספק אם נראה שוב מופע אימים כמו השיא השלילי של שוויץ במונדיאל 2006, כאשר לא הצליחה להבקיע ולו פעם אחת מהנקודה הלבנה בבעיטות ההכרעה והודחה 3-0 בפנדלים. אבל אני מניח שיהיו לנו החמצות מעניינות ומאבקים פסיכולוגיים מרתקים  - בין הבועט לשוער ובמיוחד בין הבועט לבין עצמו.

קצת על הוקי קרח והתנהגות אלימה

אנחנו בעיצומה של אולימפיאדת החורף, והקנדים זכו להרבה נחת אתמול בענף הספורט הלאומי והפופולארי שלהם בניצחון 7-3 על רוסיה (המדורגת ראשונה בעולם) ברבע הגמר. רק על מנת לתת מושג על גודל ההישג- זהו הניצחון הראשון של קנדה על הדב הרוסי במסגרת אולימפית מאז 1960. וכדי לתת מושג על גודל הפופולאריות של ההוקי בקנדה- כשליש משחקני ההוקי בעולם הם קנדיים.

(בתמונה: שחקן הוקי קרח קנדי, אולימפיאדת החורף 2010 , צילום: VANOC/COVAN@)

בחרתי הפעם להתייחס בבלוג פסיכולוגיית ספורט לאלימות המאפיינת את המשחק. ע"פ החוקה מותר לך לתקל (בעצם להרביץ..) לשחקן המחזיק בדיסקית (puck) באמצעות פלג הגוף העליון שלך. אומנם יש איסורים מפורשים כגון חבטות לפנים, אולם שריקת העבירות נתונה לפרשנות השופטים ומעוררת בקרב אוהדי ההוקי את הדיון מתי פגיעה כבר אינה לגיטימית ואינה ספורטיבית. חוקרים בתחום הפסיכולוגיה של הספורט ניסו לברר מהם המנבאים של התנהגות אלימה במשחק?

נמצא שהסבירות ששחקן ינהג באלימות, גדלה ככל שהוא מאמים שחבריו ינהגו באופן דומה. במילים אחרות, לנורמות ולאוירה קבוצתית יש מקום מרכזי בקביעת התנהגות אלימה של שחקן (זאת הזדמנות להדגיש את הכוח החינוכי המשמעותי שיש בידיו של מאמן, אשר עשוי להשפיע ולפתח נורמות חיוביות בקבוצה). ומהיכן מגיעות הנורמות? נורמות מתפתחות בקבוצה, אך גם מגיעות מהבית. מחקרים נוספים מצאו שהורים אשר רואים תוקפנות כלגיטימית, ישפיעו על ילדיהם להפגין יותר התנהגות אלימה על מגרש ההוקי ולראותה כלגיטימית. ממצאים אלו מדגישים את חשיבותם הרבה של ההורים והמאמנים בקביעת התנהגות אלימה או התנהגות תחרותית וספורטיבית.

פסיכולוגיה במשחק הסנוקר

הפעם בבלוג פסיכולוגיית ספורט, נעזרתי ברונה ברקת (בתמונה: רונה ברקת עם ג'ון הינגיס, אלוף העולם 2009). רונה מחזיקה בהישג השיא לסנוקר הישראלי- מקום 9 באליפות העולם בתאילנד 2007, מקום 5 באליפות אירופה 2009, ואלופת ישראל 5 שנים ברציפות. כשרונה מסבירה מדוע סנוקר הוא "משחק אינטליגנטי ואלגנטי", קל להבין. "כשמסתכלים על שחקן טוב מהצד הרבה פעמים אומרים, זאת לא מכה כזאת קשה, גם אני יכול להכניס אותה. אבל אנשים לא מבינים שהוא יצר את הקל הזה. זה כל הרעיון בסנוקר- לא כמות המכות הקשות שאתה מכניס, לא להכניס את ה-Long Shot- אלא להצליח ליצור מצב קל ועוד מצב קל ועוד מצב קל... סנוקר זה משחק של שליטה בכדור הלבן, לא הכנסת כדורים, זאת אומנות".

השנה, למרות שהיא מנסה להיגמל מהתמכרותה לסנוקר, ולמרות שהיא כבר אינה שומרת על שגרת אימונים, הצליחה רונה להרים את הרמה מבחינה מנטאלית ולסיים כאמור במקום 5 באליפות אירופה האחרונה. ברבע הגמר מול וונדי יאנס (אלופת אירופה 09', 06', 05', 04'), לה הפסידה בעבר, הפגינה רונה משחק טקטי מושלם. "למרות שהפסדתי, שיחקתי הגנה, כל המשחק התמקד בלהוריד לה את היד, היא יודעת שהיא יותר טובה, אני יודעת שהיא יותר טובה. אבל היא לא הצליחה לשלוט בעצמה והצלחתי לגרור אותה למשחק צמוד".

היכולת הפסיכולוגית להישאר בפוקוס במהלך המשחק"סנוקר, כמו כל ספורט, הוא ברובו מנטאלי- במיוחד ברמות התחרותיות", מסבירה רונה מניסיונה ומתארת כיצד בדומה לענפים אחרים, קיים בסנוקר קו דק מאוד בין ניצחון להפסד ועל טעויות משלמים ביוקר. מאוד ביוקר. ברמות הגבוהות בסבב הגברים, מכה לא מוצלחת אחת בתחילת המשחקון תקבע מי ינצח. אם נחשוב על משחק כדורסל, תארו לעצמכם שהקב' הראשונה שמאבדת כדור או מחטיאה, תפסיד את המשחק. הדבר משאיר רווח אפסי לטעות וכך אנחנו מקבלים את המשתנה הקריטי - היכולת הפסיכולוגית להישאר בפוקוס במהלך המשחק.
משחק הסנוקר מורכב ממשחקונים (Frame). באליפות העולם, משחקים בשלבים הראשונים הטוב מ-19 משחקונים, ומשחק הגמר משוחק כטוב מ-35 משחקונים! אלוף העולם צריך לנצח 18 משחקונים כדי לזכות בתואר (משחק שנמשך בדר"כ למעלה מיומיים).
"זה יחסית נפוץ ששחקן שהיה בפיגור 0-9 פתאום משווה ואף מנצח את המשחק" מסבירה רונה. כך כמעט קרה גם לאלוף העולם ג'ון היגינס השנה (09'). היגינס הוביל בחצי הגמר 13:3, אבל אז באה ירידת ריכוז. הפסד ב-9 מתוך 11 המשחקונים הבאים (15:12) כמעט ועלתה לו במשחק. במקרה זה, הצליח היגינס לחזור ולנצח (17:13) ולזכות באליפות העולם השלישית שלו.
"שחקן טוב זה מישהו שיכול לרומם את עצמו חזרה" מציינת רונה. ירידת ריכוז מלווה הרבה פעמים בחשיבה שלילית- אז מתחיל מעגל שלילי שמזין את עצמו. כך קרה להיגינס השנה, שסיפר אחרי חצי הגמר, כיצד הוא כבר ראה את עצמו מפסיד ופורש. מחשבה שלילית מובילה לירידת ריכוז, אתה מתרכז במקום הלא נכון, ושוב מאבד עוד קצת מהריכוז שלך.
בסנוקר אתה חסר השפעה על היריב שלך בזמן שהוא משחק. לאחר טעות שלך, היריב משחק ואתה פשוט יושב בצד, מחכה. לכן, קשה להימנע מחשיבה שלילית ולשמור על ריכוז לאורך זמן, מה שמוביל לטעויות ולעוד אובדן בטחון. הקושי לשמור על רמה מנטאלית וריכוז לאורך זמן, משתקף בעובדה שב-14 השנים האחרונות בסבב הגברים, אף אלוף עולם, לא הצליח להגן על התואר לאחר שזכה באליפות!

אנחנו יודעים שאתם אוהבים טיפים, אז בכתבה הבאה נפרט כמה טכניקות נפוצות בסנוקר ובענפי ספורט אחרים, כחלק מעבודה פסיכולוגית-מנטאלית שעוזרת לשמור על ריכוז ועל חשיבה חיובית.

על סטטיסטיקה ויכולת מנטאלית: רודיק מול פדרר, גמר ווימבלדון 2009

קשה שלא להתייחס בבלוג פסיכולוגיית ספורט למשחק גמר ווימבלדון היום (2009) בו פדרד, Federer ניצח את רודיק, Roddick (בתמונה credit: Andrew Bisgrove). הרבה פסיכולוגיה הייתה במשחק כולו (שנמשך למעלה מ-4 שעות ורבע), שלא לדבר על המערכה החמישית והאחרונה שנמשכה 95 דקות, והסתיימה בתוצאה 16-14 לפדרר (במערכה האחרונה לא משחקים שובר שיוויון, אלא עד יתרון 2 גיימים לאחד השחקנים). במערכה האחרונה, פדרר ורודיק הצליחו לשמור על ריכוז אדיר, כשכל אחד שומר על ההגשות שלו, עד שרודיק נשבר לבסוף. אז קצת סטטיסטיקה דווקא מהזווית של המנוצח, והאתגר הפסיכולוגי שעמד בפניו באופן ראוי לציון:

• במערכה ה-5, רודיק הגיש 10 פעמים כדי להישאר במשחק (ונשבר רק במשחקון ה-30)
• במערכה החמישית, הפסיד רודיק 87 נק'
• במשחק כולו, הפסיד רודיק 223 נק'
• רודיק שיחק מול השחקן שנחשב לטוב בכל הזמנים. בסופו של המשחק פדרר שבר את כל השיאים וזכה בתואר ה-15 שלו בטורניר גראנד סלאם
• המאזן של רודיק מול פדרר הוא 2-18 לטובת פדרר

לשחק מול השחקן הגדול בכל הזמנים, לסחוב מאזן 2-18 לרעתך ממפגשים הקודמים שלכם, להיאלץ להגיש שוב ושוב אחרי 3 שעות על מנת להישאר במשחק, ולהצליח להשאיר 223 נק' שהפסדת מאחורייך, מראה על יכולת פסיכולוגית יוצאת מן הכלל וקשיחות מנטאלית ראויה לציון.

בשובר השיוויון במערכה השניה, הפסיד רודיק יתרון 6-2 ושש נקודות רצופות של פדרר בשובר השיוויון נתנו לו את המערכה השניה. לאחר המשחק, כשנשאל איך התאושש לאחר מכן, אמר רודיק "היו לי 2 ברירות, לוותר או להמשיך קדימה. האפשרות השניה נשמעה יותר טוב". הוא אכן המשיך ונתן את משחק חייו. (אם מישהו היה צריך עדות מוקדמת ליכולת של רודיק להשאיר נק' לא טובות מאחוריו, ולהישאר בהווה ניתן לחזור לכתבה שפורסמה בבלוג, על התנהגותו של רודיק לאחר נק' כואבת שהפסיד לפדרר שובר שיוויון, באליפות ארה"ב הפתוחה 2007).

אקח 3 נק' שעוזרות להגיע ליכולת מנטאלית שכזו וקשורות זו בזו:

1. לדעת "להרפות". לעזוב נק' רעה, או מהלך שגוי מאחור. רודיק נאלץ לעזות זאת 87 במערכה החמישית לבדה, פדרר נאלץ לעשות זאת 213 פעם במשחק על מנת להמשיך הלאה. כשאתה יודע להרפות, יותר קל להתמקד במה שצריך לעשות על המגרש.
2. לדעת מה אתה עושה על המגרש. לחץ ועייפות פוגעים בקבלת ההחלטות ובריכוז. לכן תוכנית משחק ברורה ומפורטת לכל שלב ותסריט במשחק מארגנת את החשיבה ומשפרת את קבלת ההחלטות.
3. להתרכז במקום הנכון. כשאתה מתרכז במה המהלך הבא שלך, ולא בנק' שאיבדת, אתה מתרכז במקום הנכון, במקום שיעזור לך לקחת את הנק' הבאה.

הרגלים שכאלו אינם נרכשים ביום אחד, כפי שכושר גופני נרכש בהדרגה. הצעד הראשון הוא להיות מודע לנקודות הללו ולשלב אותן כחלק מהדגשים הפסיכולוגיים בשגרת האימונים.

פדרר, תסכול ותחושת הערך

פסיכולוג ספורט נפגש תכופות עם התנהגויות הנובעות מתסכול ותחושת חוסר אונים. אותן התנהגויות מעוררות עניין רב לא רק בקרב פסיכולוגים אלא גם בקרב אוהבי ספורט וטניס רבים, במיוחד כשאותן התנהגויות מופיעות אצל פדרר. פדרר נחשב בנעוריו לילד עם טמפרמנט סוער, אבל בשנים האחרונות הפך סמל לקור רוח ואיפוק. אנחנו יכולים לראות כיצד תסכולים מצטברים מכרסמים בתחושת היכולת, בדימוי העצמי וביכולת לווסת רגשות. השימוש הנפוץ בספורט במילה "התפרקות" מעידה גם על חוויה נפשית באותה נקודה (אפשר להיזכר גם מה קרה ליוג'ני).

תחושת חוסר אונים מובילה לזעם בלתי נשלט, להרגשה שהכל בוגד בנו, תחושת חוסר ערך שספורטאים רבים מתמודדים איתה אחרי כישלונות. אולי זאת הסיבה המרכזית מדוע תמיכה של הצוות המקצועי, קודם כל המאמן (ורק אח"כ פסיכולוג ספורט), משפחה וחברים היא נכס צאן ברזל בחייו של ספורטאי (כמו בחיי כולנו). תמיכה שכזאת מאפשרת הזנה ראויה ושימור תחושת הערך, גם בתקופות קשות. זאת גם הזדמנות להזכיר כמה אומץ דרוש לספורטאי, אשר כל פעם שהוא עולה למגרש הוא מוכן לסכן את תחושת הערך שלו ולהסתכן בהפסד, בביקורת ואף השפלה. עובדה שכדאי להורים, מאמנים ולספורטאי עצמו לזכור. אתמול נוצח פדרר ע"י דג'וקוביץ' בחצי גמר מיאמי בשלוש מערכות 3:6, 6:2, 6:3. נחזור מעט אחורה- פדרר הפסיד השנה בכל המשחקים מול 4 המדורגים ראשונים בסבב, הפעם האחרונה בה זכה פדרר בטורניר הייתה אוקטובר שנה שעברה, בבאזל (טורניר בייתי עבורו), מאז כבר הפסיד 20 טורנירים ברצף.
נחזור למשחק שנערך אתמול. לפני המשחק זכה פדרר בפעם החמישית ברציפות בפרס הספורטיביות (sportsmanship award) של ה-ATP, אולם במהלכו שבר פדרר מחבט ובסופו לא לחץ את ידו של השופט בכסא. אנחנו יכולים לראות כיצד התחושה שהכל מתמוטט נבנית לאיטה. לפני האירוע בו ריסק פדרר את המחבט, הוא בעט בעצבנות בכדור אחרי טעות בפורהנד. אח"כ בפיגור 2-0 במערכה השלישית, טעות נוספת בפורהנד ופדרר יוצא מכליו- המחבט מרוסק. בין המשחקונים, הוא מכלה זעמו גם בבקבוק המים. מאותה נק' הקהל התגייס לדחוף את פדרר, אבל זה לא הספיק. פדרר מסיים את עונת המשטחים הקשים נטול תארים ומשחרר אמירה לא אופיינית "תודה לאל שעונת המשטחים הקשים הסתיימה".

הצבת מטרות יעילה

הפעם בבלוג פסיכולוגיית ספורט, אתייחס להצבת מטרות יעילה. הכוונה בהצבת מטרות יעילה הינה להעמיד מטרות באופן שישמר מוטיבציה, הנאה, תחושת מסוגלות עצמית ויוביל לשיפור בתפקוד בתחומים שונים (הן בתחום הפסיכולוגי מנטאלי והן בתחום הטכני והטקטי). ידע בתחום זה משמעותי לשחקן ולמאמן כאחד. מס' עקרונות מנחים קובצו לראשי תיבות אסתטיים באנגלית- *SMART

S ספציפית (Specific)
M מדידה (Measurable)
A מושגת (Achievable)
R ריאלית/מציאותית (Realistic)
T תחומה בזמן (Time frame)

כשספורטאי רוצה להשתפר בהגנה, הוא חייב לדעת מה הוא רוצה לשפר בהגנה (למשל בטניס, חזרה מהירה למרכז האפשרויות או בכדורסל כיפוף ברכיים וחסימה מהירה של ההתקדמות השחקן היריב). לכן כשמציבים מטרות עלינו למצוא מטרה ספציפית (S), כי "להשתפר בהגנה" לא באמת מסביר לי מה ואיך אני רוצה לשפר.

פעמים רבות ספורטאים משתפרים באופן משמעותי, אולם מכיוון שהשינויים קטנים אינם שמים לב לכך, מה שמוביל לשחיקה ותחושה של היעדר התקדמות. לכן חשוב לבצע מעקב אחר ההתקדמות, גם הקטנה ביותר. לפיכך יש צורך במטרה מדידה (M) כזאת שנוכל למדוד לאחר כל אימון ובסוף השבוע לבדוק מה עשינו (למשל: בטניס % הטעיות בהחזרה, בכדורסל מס' חטיפות או % קליעות מחוץ לקשת).

לעיתים ברגעים של השראה ומוטיבציה גבוהה אנחנו מחליטים להציב מטרה קשה ולהסתער עליה. הבעיה היחידה עם מטרה שכזאת היא שברגעים אלו אנו נוטים לבחור מטרה לא מושגת ולאחר שהמוטיבציה קטנה, אנחנו זונחים בתסכול את המטרה שהצבנו לעצמנו והיא נראית לא מושגת. לכן חשוב להציב מטרה ניתנת להשגה (A), גם אם היא נראית קלה ברגע הראשון! עדי להתקדם לאט ובטוח מאשר להתאכזב ולהיכשל, רק מכיוון שדרשנו מעצמנו יותר מדי, מהר מדי.

כלל דומה קשור לבחירת מטרה ריאלית/ מציאותית (R). אם אתה רוצה להשתפר בכושר וקובע לעצמך לרוץ כל בוקר לפני תחילת היום, אבל שכחת שאתה ממש לא טיפוס של בוקר, יכול להיות שאתה מכשיל את עצמך. לכן חשוב לבחור מטרות שגם מבחינת הסביבה שלך וגם מבחינת היכולת להשיג אותן הן אפשריות.

הכלל האחרון נוגע למסגרת זמן (T). מגבלת זמן קצרה מדי ("להשתפר תוך יומיים...") תהיה בלתי מושגת, אולם גם מסגרת זמן ארוכה מדי תגרום לירידה במוטיבציה ודחיינות בעבודה על המטרה. אתם יכולים לחשוב כיצד הדקה ה-90 גורמת למרבית האנשים לעלייה במוטיבציה ולהתפנות לעשות דברים שאחרת היו דוחים (לשלם דו"ח חניה או להתכונן למבחן).

כמובן שפעמים רבות אנחנו נתקעים, לא מפני שלא הצבנו מטרות באופן נכון, אלא מכיוון שיש לנו רגשות אחרים שחוסמים את הצלחתנו ופעמים רבות כדי להסיר מחסומים אלו נעזרים בשירותיו של פסיכולוג או איש מקצוע אחר שיכול לעזור לנו להפוך את הרגשות ממחסום למשאב חיוני. אולם סביר להניח שהקפדה על הצבת מטרות ע"פ כללים אלו יכולה להפוך את עבודתינו ליעילה יותר במרבית המקרים וזו נק' טובה להתחיל בה.

*ראשי התיבות SMART זכו לוריאציות שונות, אך בחרתי להציג את הגרסה הברורה ביותר לעניות דעתי.

תזמון שער השוויון בכדורגל

מה בין פסיכולוגיית ספורט ותחושת הבטן של אוהדי כדורגל? מסתבר שהרבה. אוהדי כדורגל רבים יודעים שיש רגעים במשחק בו אפשר להרגיש את "הגול באויר". בואו ניקח את משחקי הליגה האנגלית (בין ינואר למאי 08') שהסתיימו בשוויון 1-1 וננסה לראות מתי הובקעו שערי השוויון. בתקופה המוזכרת היו 26 משחקים שהסתיימו בתוצאה 1-1. ב-7 מתוכם (27%) הובקע שער השוויון תוך 12 דק' משער היתרון. ב-9 מתוכם (35%) הובקע שער השוויון לאחר הדקה ה-85, כמצויין בתרשים שלפנינו: אם כך אנחנו למדים שיש הרבה בתחושות הבטן של אוהדי כדורגל ומאמנים רבים. ע"פ נתונים אלו יש לפחות 2 תקופות קריטיות בהן הסיכוי לספוג שער שוויון הוא גדול ביותר.

ההשלכות של נתונים אלו על הכנה פסיכולוגית של קבוצה למשחק הינן מרחיקות לכת. גם אם קיימת ירידה טבעית ברמת העוררות של קבוצה בשלבי המשחק השונים, ראוי לשים לב ולהכין את הקבוצה לאיזורי זמן קריטיים אלו במשחק (לדוגמא בדקות שאחרי ההבקעה בהן חוגגים או בטוחים ביתרון).

התמודדות מנטאלית - בתחרות ראשונה גדולה

קיבלתי פניות להתייחס לנושא בבלוג פסיכולוגיית ספורט, אולי בגלל חנוכה גדושת תחרויות הטניס? (אני משתמש בטניס כדוגמא, אבל כמובן שיש הרבה מן המשותף לכל סוגי ההתמודדויות הפסיכולוגיות בענפי הספורט השונים). אז היום הגדול הגיע. אתה מתכונן לתחרות הגדולה הראשונה שלך. זאת יכולה להיות תחרות איזורית, ארצית או תחרות ITF ראשונה, אולי זה סתם משחק בעל חשיבות רבה עבורך, משחק שאתה מרגיש שאתה "חייב לנצח". כך או כך, זאת הפעם הראשונה שאתה מתמודד עם אתגר שכזה. יכול להיות שיש לך מחשבות מלחיצות לגבי התחרות, מחשבות האם ואיך תצליח לתפקד כבר שבוע לפני התחרות. כנראה שהפרפרים בבטן מגיעים מעט מאוחר יותר- לילה לפני אתה לא מצליח להירדם ובבוקר של התחרות אתה מבלה זמן רב בשירותים... ואולי אתה דווקא הטיפוס ההפוך, אתה לא מרגיש ולא חושב על שום דבר מלחיץ, אתה פשוט לא מצליח להרגיש כלום, אתה מרגיש קצת מנומנם ואדיש.... חשוב לדעת שכל אלו הן תגובות נורמליות ללחץ. לכל אחד מאיתנו אופי שונה וסגנון התמודדות שונה עם לחץ.אבל אתה עשוי להיות מופתע כשתגלה כי כולם נלחצים בצורות שונות וברמות שונות.

כאשר אתה עולה להתחרות ברמה גבוהה יותר (למשל מעבר מ-G4 לG2-, מעבר מאיזורית לארצית) סביר להניח שתצא מנוצח. כך גם קרה לאנה איבנוביץ'.

(אנה איבנוביץ', Manuela Davies/ doubleXposure.com)

בפעם הראשונה שהגיעה איבנוביץ' (Ivanovic) לגמר הרולנד-גארוס (Roland Garros) בשנת 2007, היא נוצחה ע"י הנין (Henin) שפשוט הייתה טובה ממנה. המשחק התנהל באופן חד צדדי והסתיים בתוצאה 6-2, 6-1 לאחר 64 דק' בלבד! בסיום המשחק, איבנוביץ' דווקא חייכה ואמרה ש"פשוט לא יכלתי לשלוט ברגשות שלי במהלך המשחק". נראה היה כי איבנוביץ' נהנית מהמעמד למרות ההפסד. אולי היא חייכה מכיוון שהייתה בטוחה שהיא עוד תחזור טובה יותר. ואכן, שנה לאחר מכן, היא מגיעה שוב לגמר מול סאפינה (Safina) גמר שמתסיים בתוצאה 6-3, 6-4; איבנוביץ' חוגגת זכיה ראשונה בטורניר גראנד סלאם!

חלק מהחוסן המנטאלי של שחקנים ברמה של איבנוביץ', נובע מכך שהם מוכנים לשחק ולהפסיד עוד ועוד, למרות שזה כואב. איך הם מצליחים לעשות זאת? הם יודעים שזה "שכר לימוד", כפי שאמרה שחר פאר לאחר הפסד לאותה הנין בשמינית גמר אליפות ארה"ב הפתוחה ב-2006. אם תחשבו באותה דרך, טעות שתעשו בתחרות הנוכחית- היא טעות אחת פחות שתעשו בעתיד!

חשוב להבין שכל פעם שאתה עולה למגרש אתה לומד משהו חדש. אתה יכול ללמוד משהו על עצמך או על המשחק. אתה יכול ללמוד שאתה נלחץ בתחילת משחק ומשתחרר אח"כ, אתה יכול ללמוד שסוג מסוים של טקטיקה עוזרת לך לפתוח את המגרש ולהכתיב את הקצב, וכן הלאה. משחק שלמדת ממנו משהו על הטניס שלך או על עצמך הוא התנסות שתעזור לך להתקדם (בלי קשר לאם ניצחת או הפסדת). ברגע שאתה מבין זאת, הציפיות שלך לפני המשחק משרתות אותך ולא "חונקות" ומלחיצות אותך. אתה יכול לשאול את עצמך לפני המשחק אם אתה עולה לשחק מהסיבות הנכונות: האם אתה עולה כדי לנצח ולהשתפר? או רק כדי לא להפסיד? ככל שתצליח להבין שההפסדים לאורך התחרויות בהן אתה משתתף עוזרות לך להשתפר, כך תוכל להפיק יותר מההתנסויות ולהינות יותר מהדרך. הרי אחרי הכל, אתה משחק טניס כי זה מה שאתה אוהב לעשות לא?

אז כמה נק' שעשויות לסייע בהכנה מנטאלית לתחרות הבאה:
* חשוב להבין שהלחץ הוא בלתי נמנע ובמידה מסויימת גם חיובי (לקריאה נוספת: עקומת עוררות).
* הצב מטרות ריאליות למשחק עצמו (לא מטרות שקשורות בניצחון אלא בתוכנית משחק).
* כל משחק הוא שכר לימוד, בין אם אתה מנצח או מפסיד בו. שם המשחק הוא לא להפסיד פחות אלא להתנסות יותר. רק עם הניסיון יבואו נצחונות חשובים.
* נסה לשחק מתוך רצון לנצח ולא רק מתוך פחד להפסיד ולפספס את ההזדמנות.
* נסה לחשוב מה למדת מכל משחק- בין אם ניצחת ובין אם הפסדת.

בהצלחה לכולם!