הפסיכולוגיה של קליעות עונשין

בשנת 85' הגיע לליגה הטובה בעולם קארל מלון, מי אשר לימים כונה "הדוור" (because he always delivered), ויתמקם במקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול-ג'אבר עם 36,928 נקודות- מתוכן מעל רבע- 9,787 נקודות נקלעו מקו העונשין. עונתו הראשונה של מלון הייתה גם עונתו הגרועה ביותר מקו העונשין עם 48% בלבד. עונתו השניה, השלישית והרביעית הסתיימו עם 60, 70 ו-76 אחוז מהקו. שיפור עקבי, אך חשוב מכך שיפור יציב שנשמר לאורך הקריירה- חמשת עונותיו האחרונות של "הדוור" הסתיימו עם 78.4% אחוזי הצלחה מקו העונשין. מכאן ששיפור אחוז הקליעה מקו העונשין הוא בר השגה גם בקרב שחקנים עם אחוזים התחלתיים נמוכים במיוחד.

היבטים פסיכולוגיים על קו העונשין

ציפיות. קליעת עונשין היא חופשית, ללא הגנה, ללא לחץ זמן. משמעות הדבר שהציפיה להצלחה גדולה יותר ואין אפשרות להיעזר בהסברים מקלים להחטאה מהקו. אם חדירה לסל או זריקה מרחוק נתקלת בהגנת יריב או בלחץ של שעון ה-24, בקליעת עונשין אין הגנה, ואין לחץ זמן שאמורים להקשות על הזריקה. זוהי זריקה במתנה, או זריקת חינם כפי שמרמז שמה באנגלית (Free Throw). לכן הציפיה היא לקלוע (בקלות) זריקה חופשית מקו העונשין.


kevin durant
(Kevin Durant, Credit: Kent Chiu)

סיכון מול רווח. החטאה מקו העונשין גוררת אכזבה ותיוג שלילי של "אי-עמידה בלחץ", ולעומתה קליעה מתקבלת לרוב כעמידה במינימום הנדרש מהשחקן. מבחינה פסיכולוגית מדובר במצב מובהק בו הסיכון (החטאה) גבוה מהרווח (קליעה)- מצב בו יש יותר מה להפסיד ממה להרוויח. מצבים כאלו מאופיינים ברצון להימנע מתוצאות שליליות יותר מאשר להשיג תוצאות חיוביות. במילים אחרות - יותר מאשר רוצים לקלוע, רוצים לא להחטיא ולא לשמוע את אנחת האכזבה של אלפי צופים. מחקר שבחן את כל קליעות העונשין ב-NBA בין השנים 2003-2006 בדקות האחרונות במשחקים צמודים (פחות מ-5 נק') הדגים את החשש מסיכון באופן מדהים. שחקנים הפגינו ירידה באחוזים קליעה מהקו כאשר הקבוצה בפיגור נקודה והקב' מנסה להימנע מהפסד (Worthy et al., 2009).

אלפי עיניים מתבוננותאמנם משחק כדורסל הוא מלהיב ודינאמי כשהשעון רץ, אולם שריקת השופט לעברה עוצרת הכל. השחקנים על המגרש מפסיקים לשחק, נעמדים מסביב לקו העונשין והקהל מתמקד בשחקן עם הכדור על הקו. דוגמה מעניינת להשפעה של נוכחות אחרים אפשר לקבל באופן מפתיע משירותים ציבוריים. בין 20-32% מדווחים על קושי מסוים לתת שתן בשירותים ציבוריים כשאנשים נמצאים סביבם (McGraw et al. 2014). אם פעולה כה בסיסית ואוטומטית מושפעת מנוכחות מספר אנשים בודדים שאינם מרוכזים בך, תארו לכם את השפעתם של 2,500 צופים בממוצע שמגיעים למשחק כדורסל בליגת העל ומרוכזים בזריקת העונשין הבאה. 

העלאת המודעות. הרעיון שזמן הופך דברים לפחות אוטומטיים, עומד מאחורי לקיחת פסק זמן לפני זריקת עונשין מכרעת של שחקן הקבוצה היריבה. המטרה- לתת לשחקן הקבוצה היריבה יותר זמן לחשוב לפני הזריקה ואולי להילחץ. הרעיון שעוד זמן לפני זריקת עונשין מכרעת יגביר את העיסוק בבעיית ההחטאות מהקו ויפגע בביצוע- עשוי להיות נכון, בייחוד עבור שחקן עם קושי פסיכולוגי מהקו. אולם ההנחה שתמיד עיסוק בבעיית קליעות העונשין רק יחמיר אותה, אינה אלא הכללת יתר שגויה המביאה לעיתים לפחד להתמודד עם בעיית הקליעה מהקו. 

הפחד לטפל בבעיה. שחקנים ומאמנים רבים מנסים להתמודד עם בעיית קליעות העונשין על ידי התעלמות והכחשת הבעיה. למה להתעלם? ובכן ההיגיון להתעלם מהבעיה נובע מהחשש להגדיל את הפוקוס על הביצוע הירוד מהקו, ובכך להסתכן בגרימת נזק נוסף לביטחון העצמי. אך זוהי עסקה מפוקפקת במיוחד מאחר והיא גובה מחיר כבד- היא מקטינה עוד יותר את תחושת המסוגלות הפנימית של השחקן אשר אינו מתעמת עם סיטואציה קשה ובעייתית.

שיפור אחוזי הקליעה מהעונשין - לכוון את השעון השוויצרי

עבודה מנטאלית עם כדורסלן על שיפור זריקות העונשין, שקולה לכיוונו העדין של שעון שווייצרי. במיוחד כאשר קיים פער בין אחוזי הקליעה באימון לבין אחוזי הקליעה במשחק- סימן ברור לעקבותיו של לחץ פסיכולוגי. אמנם תוכנית אימון מנטאלית צריכה להיתפר באופן ייחודי עבור כל כדורסלן  אולם הניסיון מאפשר להצביע על מספר נקודות רלוונטיות כאשר מחליטים לנסות ולשפר את קליעות העונשין.

אימוץ רוטינה - שגרה לפני קליעה. רוטינה היא סדר פעולות מסויים אשר השחקן מבצע לפני פעולה נדרשת, למשל זריקת עונשין. הרוטינה יכולה להיות שונה מאוד בין שחקן לשחקן ואין מדובר ב-"one size fits all". למשל דיבור עצמי לפני הזריקה כדרכו של קארל מלון, או משיכה באוזניים על קו העונשין כדרכו של מארק קארבר ששיחק בגליל-עליון. יחד עם זאת, התוצאה של אימוץ שגרה לקויה תהיה מאכזבת. שגרה נכונה לעומת זאת תתייחס למספר שלבים קריטיים בזריקת העונשין כגון קבלת הכדור, התנועה האוטומטית, נקודת הפוקוס הנכונה בטבעת, מודעות לזווית הכניסה של הכדור והטכניקה המנטאלית במהלך הזריקה.

וידאו. עבודה פסיכולוגית על זריקות עונשין מחייבת התבוננות קפדנית באמצעות ניתוח וידאו במטרה להתחקות אחר החוליה הבעייתית בזריקה. ניתוח וידאו מאפשר להפריד את החלקים הטכניים בזריקה מההשפעות הפסיכולוגיות המשפיעות על הקליעה.

If it ain't broke don't fix it. שחקנים רבים מכופפים מעט מדי או יותר מדי את הברכיים בזריקה, עולים מעט מדי או יותר מדי על קצות האצבעות בעת שחרור הכדור, ועדיין משיגים אחוזי קליעה מצוינים מהקו. לכן במקרים בהם אחוזי העונשין גבוהים באימון, אך צוללים דרמטית במשחק, סביר שלא מדובר בבעיה טכנית. גם אם הזריקה נפגעת בשל מחסום פסיכולוגי, לא מדובר בבעיה שמקורה טכני, על כן התיקון צריך להיות מנטאלי בעיקרו.

אימון נכון. למרות שזריקות העונשין במשחק ניתנות בדרך כלל ברצף של שתי זריקות, אימוני קליעות עונשין נערכים בפורמט אחר לגמרי. אימון מהקו במקבצים של עשר זריקות, או אימון עד להשגת עשר קליעות רצופות מהקו מהווה אימון טכני טוב אך רחוק מלהיות אימון פסיכולוגי על קליעות עונשין. מדוע? דמיינו ששחקן קולע באימון 80% מהקו, 8 מתוך 10 זריקות. האם מדובר בשחקן של 80%? ומה אם החטיא את 2 הזריקות הראשונות וקלע את 8 הזריקות האחרונות?

התמודדות עם שדים פנימיים. ציפיות, חשש מהערכה שלילית ופחד להיתפס כבלתי מסוגל- כולם מוסיפים לחץ בלתי נמנע ומשפיעים על היכולת לתפקד בהצלחה. תחושת היעדר ערך או ביקורתיות גבוהה יטרפדו את יכולתו של השחקן להיות מוכן להיפגש עם הקושי ולהתגבר עליו. אלו הם דפוסים אשר נטועים בחייו ואישיותו של השחקן ומסיטים את עיסוקו לשאלה כיצד יצטייר בעיני אחרים- עיסוק מכביד ומשתק במיוחד בשדה הספורטיבי טעון הרגשות, בו הדבקת תוויות של ווינר או לוזר משחקות תפקיד בדימויו הציבורי והעצמי של השחקן ומשפיעות על תפקודו. כאן נדרש משחקן עבודה פסיכולוגית אמיתית על מנת להתחזק ולהפתח עמידות גדולה יותר לעמוד בלחצים. 

האם ספורטאי שסבל מדיכאון יכול לתפקד?

התשובה היא כן! והבריכה בריו סיפקה הוכחה חותכת לכך. המסע אל עבר שתי המדליות האחרונות של אליסון שמיט החל בינואר 2015, כשאר אליסון פנתה לטיפול פסיכולוגי. אחרי הצגה מוצלחת וזכייה ב-5 מדליות באולימפיאדת לונדון שמיט החלה לסבול מדיכאון והתקשה להשיג תוצאות בתחרויות. שנתיים וחצי היא שמרה זאת לעצמה ולא העזה להיעזר בסובבים אותה. היא לא רצתה לצאת מהמיטה וחוותה רגשות דיכאוניים מכבידים. לאחר שאזרה אומץ היא שיתפה את באומן (מאמן השחיה) ואת פלפס (השחיין הכי מאותר אי-פעם) והחלה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. היא החלה לחזור לעצמה ולהתחרות בהצלחה בזירה הבינ"ל ועשתה קאמבק אדיר עד להופעה אולימפית שלישית במשחקים האולימפיים. הופעה שהסתיימה כאמור ב-2 מדליות נוספות (כסף וזהב) במשחה השליחים של נבחרת ארה"ב 4x100 ו- 4x200.

דיכאון הוא מצב נפשי שמאופיין באובדן הנאה מפעילויות יומיומיות ומהחיים, ופוגע בתפקוד בכל תחומי החיים כולל בתחום החברתי, המקצועי והתעסוקתי. מי שסובל מדיכאון עשוי לחוות תחושת אנרגיה נמוכה, עצבנות וקשיים להתרכז או לישון, ואף עלול להגיע לכדי מחשבות אובדניות. פעמים רבות הניסיון להסתיר ולעצור את הרגשות מובילים לחוסר שיתוף והתרחקות מאחרים, ומלוים באשמה או בושה רבה. אצל ספורטאים המצופים לסמל בריאות והצלחה, בשל החשש מסטיגמה הקושי לפנות לעזרה גדול עוד יותר.

(Allison Scmitt, photo by Kirk Nelson)
דיכאון בקרב אתלטים.    לא היה רמז לדיכאון שיבוא אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון. "היא נכנסת, עם חיוך על הפנים. לא משנה מה היא נדרשת לעשות, היא עושה את זה עם חיוך, והיא מודה לי בסוף האימון כל יום... זאת פשוט שמחה כשהיא בסביבה" סיפר המאמן בוב בואמן בראיון לפני אולימפיאדת לונדון 2012.
שמיט פשוט גדולה ואייקונית מספיק על מנת לספר ולשתף בחוויות שלה מבלי לחשוש למעמדה. עוד לפני האולימפיאדה היא זכתה לכבוד להימנות כאחת מששת הקפטנים הוותיקים של משלחת השחייה האמריקאית. לצערנו המצב שונה בקרב מרבית הספורטאים. האם ספורטאי צעיר מרגיש מספיק בטוח לשתף במצבו הנפשי את המאמנים והצוות המקצועי מבלי לחשוש לאבד הזדמנויות, דקות משחק או לקבל מבט עקום? כנראה שהתשובה היא לא.

רפאלה סילבה שהפכה בין לילה מילדת פאבלות לאלופה אולימפית בג'ודו וגיבורה ברזילאית, מספקת הצצה נוספת לקושי של ספורטאים להיחשף. רק אחרי זכייתה, גילתה וסיפרה על בת זוגתה בראיון וחשפה את נטייתה המינית. הדוגמאות הללו ממחישות כמה ספורטאים נמצאים בארון, לא רק מבחינת נטייתם המינית אלא מבחינת מצבם הנפשי, מצבם המשפחתי או הכללי. אם לאלופים אולימפיים קשה כל כך להיחשף, אפשר רק לשער עד כמה כמעט בלתי אפשרי לסופרטאים שאינם זוכים לתהילה אולימפית לשתף בדיכאון, חרדה או כל קושי אחר ולקבל תמיכה.

עם סיומם של המשחקים האולימפיים ואחרי כל תחרות גדולה, ספורטאים עשויים להרגיש ירידה במצב הרוח גם אם זכו במדליה במה שמכונה לעיתים בלוז או דיכאון שאחרי תחרות. תחושת המסע המפרך לעבר 4 שנים נוספות, הצורך להתמודד עם האובדן וסיום הקריירה, או ההתמודדות עם הקשיים היומיומיים אחרי חווית שיא- כל אלו באופן טבעי הופכים את התקופה שלאחרי התחרות למאתגרת מבחינה נפשית ומטיבציונית. העבודה המקצועית והתמיכה החיונית כל כך לספורטאי צריכה להתחיל כבר אחרי התחרות עבור כל הספורטאים ולא רק עבור המועמדים הבאים למדליה.

אשליית הגולף והקשרה לג'ודו


פסיכולוגיית ספורט
נסו את התרגיל הפסיכולוגי הבא.דמיינו שאתם בגומה השמונה עשרה והאחרונה במסלול הגולף ביום האחרון של אליפות ארה"ב הפתוחה. התרכזו לרגע בשני העיגולים המרכזיים (אחד מימין ואחד משמאל) לאיזה גומה הייתם מעדיפים לכוון, לגומה הימנית או השמאלית?

למעשה שני העיגולים בתמונה בעלי גודל זהה, אך העיגולים מסביבם יוצרים אשליית גודל וכך העיגול הימני עשוי להיראות גדול יותר ביחס לעיגול השמאלי. בניסוי שנערך (Witt, 2012) נמצא כי אם נשנה בעזרת אותה אשליה את הרקע מסביב לגומת הגולף, יהיה קל יותר להטביע כדור בגומה הימנית, רק בשל העובדה שהיא נראית גדולה יותר! ניסוי הגולף מדגים את הקשר הסבוך בין התפיסה שלנו, התחושות שלנו ובסופו של דבר הביצוע. בפועל השינוי הפסיכולוגי בתפיסת הגודל הוביל לשיפור של 10% בביצוע. עשרה אחוזים אשר מבדילים בספורט מקצועני בין הצלחה לכישלון.

מלבד היותם ענפים אולימפיים, המשותף לענפי ספורט יחידניים דוגמת ג'ודו וגולף הוא האתגר בשמירה על תחושת מסוגלות יציבה במהלך התחרות. בג'ודו במהלך העצירות בקרב,  אחרי קבלת ניקוד ובהמתנה בין הקרבות. בגולף בין החבטות ובמעבר בין הגומות. 



פסיכולוגיית ספורט
(Tony Romo, Credit: Keith Allison)
תחושת מסוגלות. מדוע קל יותר להטביע כדור בגומת גולף שנראית גדולה? פשוט מפני שאנו חושבים שזו משימה שנהיה מסוגלים לבצע ביתר קלות. התחושה שאנחנו מסוגלים לבצע מטלה מסוימת בהצלחה מכונה בפסיכולוגיה מסוגלות עצמית (self-efficacy). זו תחושה מרכזית אשר משפיעה על התנהלותנו בעולם, והיא נמצאה קשורה לביצועים בתחומים רבים כולל לביצועים בספורט (Moritz et al., 2000). ספורטאי אשר מרגיש מסוגל להתמודד עם מטרה שניצבת מולו, ישקיע יותר בהשגתה גם מול מכשולים אפשריים. כמובן שהכיוון מעגלי וגם מי שחווה הצלחות ספורטיביות פיתח עם הזמן את תחושת המסוגלות שלו. זה בדיוק אותו היגיון שמציע לנו להציב מטרות באופן הדרגתי על מנת לבסס תחושת הצלחה ומסוגלות.

פיתוח תחושת מסוגלות. פסיכולוגים של ביצוע מיטבי ופסיכולוגים של ספורט, עסוקים בשאלה האם ניתן לפתח תחושת מסוגלות. שאלה חשובה לא פחות היא כיצד ניתן לשמור על תחושת מסוגלות יציבה בענפי ספורט בהם יש יותר זמן "מת" בתחרות כמו בטורניר ג'ודו אולימפי בו הג'ודוקא ממתין בין קרב לקרב, וגם מצבי הובלה ופיגור עשויים להתהפך בין רגע בשבריר של חוסר ריכוז או ספק עצמי. גם בטורניר גולף נדרשת המתנה ארוכה בין גומה לגומה, ובין חבטות, המתנה בה עשויים להתגנב ולצוץ ספקות עצמיים.
פיתוח תחושת מסוגלות הינה משימה קשה אשר דורשת מאמץ רב ועקבי, אולם אין עוררין כי שכרה בצידה. ויש מקום לתקווה. מחקרים מראים כי ניתן לשפר בעבודה פסיכולוגית את המסוגלות העצמית. במחנה אימונים אינטנסיבי אשר לאחריו המשיכו שחקני גולף להיפגש עם פסיכולוג, עלתה תחושת המסוגלות שלהם בנוסף למדדים חיובים אחרים (Zagórska & Guszkowska, 2014). כמובן שמעבר להשפעה האפשרית של תחושת המסוגלות על הביצוע הספורטיבי, קיימות גם השלכות רצויות על תחושת הסיפוק והאושר.

תחושת מסוגלות עצמית מצטרפת למספר אמונות בסיסיות שאנו מחזיקים ביחס לעצמנו ולשאלה האם ביכולתנו להשפיע על הסביבה. מדובר באמונות בסיסיות אשר מכתיבות את תפישת עולמנו ומעצבות את התנהגותנו דרך מעגלים שליליים וחיוביים. ציפייה להצלחה מביאה לגיוס משאבים וליכולת טובה יותר לנהל אותם ביחס למטרות ויעדים נכספים ולבסוף גם להשגתם.

הקונפליקט הנשי בספורט תחרותי

הקונפליקט של נשים בספורט נובע מההתנגשות בין שתי ציפיות חברתיות. מצד אחד, ספורטאית תחרותית מצופה לנצח בעזרת תחרותיות גבוהה, אגרסיביות וכוח, ומצד שני הספורטאית עדיין נבחנת על פי אידאלים נשיים מסורתיים כגון הופעה חיצונית והתנהגות נשית. ספורטאים גברים בדרך כלל לא חווים את הקונפליקט הזה מכיוון שהתכונות הנדרשות לניצחון ספורטיבי נחשבות "גבריות" בחברה, ולכן לא עומדות בסתירה עם זהותם הגברית. כמובן שספורטאים העוסקים בספורט אשר נחשב נשי (ריקוד, החלקה על הקרח) יחוו קונפליקט דומה, בעיקר בשנות ההתבגרות. במערכת הפרסום המשומנת של נייק, ידעו לעשות מהקונפליקט בין הופעה נשית לבין מצוינות ספורטיבית פרסומת מבריקה עם מריה שראפובה.


עולם של גברים
הקונפליקט הנשי בספורט מועצם ככל שהספורט נחשב "גברי" יותר על פי תפיסות מסורתיות. העיסוק בספורט נחשב במשך תקופות רבות כגברי, ואף כלל מיתוסים שספורט (אפילו מתון) יכול להזיק לנשים, לפגוע ביכולתן ללדת, לפגוע בעובר, ואפילו להפוך אותן ללסביות(!). למרות שהתקדמנו מאז, אנחנו עדיין תופסים ענפי ספורט כגבריים או נשיים, ועם התפיסות הללו ספורטאית צעירה נפגשת בבית וגם בסביבה החברתית. הורי הילדה עשויים אמנם לכוון בדרכים עדינות לעסוק בענפי ספורט נשיים (כגון ריקוד, שחיה או התעמלות), אך הסביבה מכוונת באופן בוטה יותר ומעצימה את החלוקה לספורט גברי ונשי, במיוחד בגילאים צעירים ובענפים מסויימים ("בנות לא יודעות/משחקות כדורגל!", "ג'ודו זה לבנים!").

תהי ליידי ותנצחי
נראה שכולנו התרגלנו לקבל את ההנחה שספורטאית נשפטת לא רק על פי זהותה הספורטיבית וההנחה הזו מועצמת גם בתקשורת. הדבר השתקף בסערה עיתונאית מביכה שבה יוג'ין בושארד (Eugenie Bouchard) בת ה-20 נתבקשה לעשות סיבוב כדי להראות את תלבושת הטניס בראיון לאחר משחק. התקרית גררה מבוכה ובלבול בקרב אנשי תקשורת ואפילו שחקניות מהסבב אשר התקשו להחליט באיזו מידה בקשת המראיין סקסיסטית או ראויה.

שיא הקונפליקט
תקופה קריטית בקונפליקט בין הזהות הנשית לזהות הספורטיבית היא גיל ההתבגרות, שנמשך היום על פני כעשור ומכסה את תקופת ההבשלה וההתפתחות האתלטית. התיאוריה ההתפתחותית של אריקסון (Erikson, 1963) מתארת כיצד בשנים אלו מתבגרים נמצאים בעיצומו של מאבק בין בלבול תפקידים לכינון תחושת זהות אשר השגתה תאפשר להם לצאת ולנהל את חייהם בתחושת אותנטיות ונאמנות לעצמם. זו התקופה המאתגרת ביותר עבור ספורטאית צעירה אשר מנסה למלא שני תפקידים סותרים לעיתים- תפקיד תחרותי, אגרסיבי וקשוח ותפקיד נשי ומעודן. כפי שהוצג בפרסומת של שראפובה, לפעמים אנחנו פשוט לא מאמינים שנשיות וקשיחות ספורטיבית יכולים להופיע יחדיו. בקרב ספורטאיות הדינמיקה הנפשית הזו עשויה להוביל לעלייה ברמת המתח, הלחץ והחרדה במסגרת הספורט ומחוצה לה, לעכבות ולקשיים בביצוע התחרותי במקרים בהם יש קהל,  ואף להפרעות אכילה ייחודית לספורטאים במקרים קיצוניים (כגון הטריאדה האתלטית, ראה: הפרעות אכילה בקרב ספורטאים).

עם קצת עזרה מחברותיי
הורים רבים מעודדים את הספורטאית למצוא קשרים חברתיים מחוץ לספורט, והגדלת המעגלים החברתיים הנה בהחלט עניין חשוב. אולם, חשוב לזכור שדווקא הקשר עם ספורטאיות נוספות, אשר מבינות את הקונפליקטים והלחצים בספורט התחרותי מספקות מקור תמיכה משמעותי וחשוב.
בחלק מענפי הספורט מציאת קבוצת תמיכה אינה משימה קלה. העיסוק בספורט תחרותי בגיל ההתבגרות נפוץ ומקובל יותר בקרב בנים, על כן ספורטאיות תחרותיות בענפים מסויימים עשויות למצוא את עצמן עם מגוון מצומצם של יריבות אימון, ולעיתים אף נאלצות להשתלב באימוני הבנים. למרות שיש לכך יתרונות, החיסרון מבחינת שגרת האימונים והתמיכה החברתית ברור. הספורטאית שנאלצה לוותר על פעילויות חברתיות בביה"ס או בתנועת הנוער עבור שגרת אימונים תחרותית, נותרת במקרה כזה ללא קבוצת בנות משמעותית ותומכת גם במסגרת הספורטיבית.

"דברים של בנות"
שינויים גופניים שחלים בגוף הספורטאית הצעירה מוסיפים מורכבות על העיסוק בספורט ועל תחושת הנוחות הגופנית שמתבגרים נאבקים לבסס. להופעת המחזור החודשי השפעות על גופה של הספורטאית הצעירה (כגון שינוי ברקמת השומן בגוף) ושינויים גופניים שכאלו דורשים התמודדות והסתגלות עם הגוף המשתנה עד שמושגת תחושת נוחות ביחס לגוף. מעבר להשפעות הפזיולוגיות, להופעת המחזור החודשי השפעות פסיכולוגיות והופעתו בזמן אימונים ותחרות מובילה לרב להוספת מתח ולחץ. מרבית הספורטאיות חוששות מהאפשרות שביצועיהן התחרותיים יפגעו ומייחלות לכך שהתחרות הקרובה לא תפול בזמן המחזור החודשי. כך בהתייחסות נדירה של ספורטאית למחזור, הסבירה הטניסאית הבריטית הת'ר ווטסון (Heather Watson) את הפסדה באליפות אוסטרליה הפתוחה "...פשוט אחד מאותם דברים שיש לי, דברים של בנות" שהשפיעו על תפקודה. בנוסף, למרות שקשה למצוא התייחסויות פומביות לכך, ספורטאיות רבות חרדות מהאפשרות מעוררת הבושה של הכתמת מדי הספורט במהלך אימון או משחק לעיני כל.

עדיין אין ידע מספק אודות השפעות המחזור על התפקוד הספורטיבי והפסיכולוגי של ספורטאיות, אך ברור שכל ספורטאית מושפעת מעט אחרת. היעדר הידע בנושא בא לידי ביטוי גם במקרה של ג'סיקה ג'אד (Jessica Judd), אצנית בריטית מבטיחה אשר סיפרה ל-BBC כיצד נרשמה לה תרופה במטרה לאחר את המחזור, שלא יפול על אליפות העולם במוסקבה 2013. בדיעבד ההתרופה החמירה את מצבה הגופני וג'אד כשלה במירוץ 800 מטרים.  מיעוט המחקר בנושא פשוט, אולי קשור להיותו עדיין טאבו בעיני רבים (בקרב הסביבה, המאמנים והספורטאיות) וכך לצערנו מרבית תוכניות האימון אינן מתמודדות עם המחזור החודשי של הספורטאיות באופן מסודר וברור.

התנאים הייחודיים בהן מצויות נשים העוסקות בספורט תחרותי, מוסיף קונפליקטים ועומס אשר עלולים ליצור לחץ וחרדה מוגברים. הדבר נכון בייחוד בצמתים מרכזיים בהתפתחות האישית והאתלטית של הספורטאית הצעירה. בתקופות אלו חשיבותה של התמיכה מההורים, צוות האימון והמערך החברתי עולה ומאפשרת הקטנת ההיבטים השליליים של הלחץ. חשוב לזכור, שכאשר התפתחותה של ספורטאית צעירה נעשית באופן עקבי ומבוקר בליווי  צוות מקצועי ותומך, מתאפשרות לספורטאית הזדמנויות יוצאות דופן ומשמעותיות גם במסע ההתפתחות האישי וגם במסע אל עבר מצויינות ספורטיבית.