פסיכולוגיית ספורט קלינית

בשנים האחרונות אנו עדים למספר מגמות בתחום הפסיכולוגיה הקלינית ובתחום פסיכולוגיית הספורט אשר מעצבות ומדגישות את חשיבותה של פסיכולוגיה קלינית בספורט התחרותי. על מנת להבין את חשיבותה של פסיכולוגיית ספורט קלינית יש להבין את תפקידם המסורתי של הפסיכולוגיה הקלינית ופסיכולוגיית הספורט. באופן מסורתי נהוג לראות את הפסיכולוגיה הקלינית כפסיכולוגיה טיפולית, אשר תפקידה לתת מענה לקשיים נפשיים ולהסיר מכשולים פנימיים ובכך לעודד בריאות נפשית.
כך לדוגמה, אדם המתמודד עם חרדה, אשר חווה חוסר ביטחון ומחשבות טורדניות ומדאיגות, פונה לטיפול והקטנת החרדה מאפשרת לו לחזור לחיים תקינים יותר, חופשיים יותר ועם רווחה נפשית גבוהה יותר. אמנם עיסוקה העיקרי של הפסיכולוגיה הקלינית היא טיפול בקשיים, אולם מאז ומעולם זרמים שונים בפסיכולוגיה קלינית התייחסו לביטוי עצמי מלא, יותר מאשר רק הסרת סימפטום כזה או אחר.

כולם עוברים משהו, מתישהו

שיתוף הכתבה ב- playerstribune בטוויטר של קווין לאב 

אחד מכל חמישה אנשים במהלך השנה האחרונה סבל מקושי נפשי. אחד מחמישה. ולא מדובר על סתם יום לא טוב במשרד, אלא על תקופה של שבועות רבים שבהם מישהי או מישהו מאיתנו סובל מחרדה, דיכאון או מצבים נפשיים אחרים. מספרים אלא גבוהים עוד יותר במסגרות לחוצות עם דרישות לתפקוד גבוה. כך בבתי-ספר יוקרתיים והישגיים נמצא כי התלמידים נמצאים בסיכון לפתח קשיים נפשיים מגוונים- מהפרעות חרדה ודיכאון ועד שימוש בחומרים (Luthar & Kumar, 2018)- וחוקרים גורסים כי המצב בספורט התחרותי רווי המתחים אינו שונה (Rice et al., 2016; Roberts, et al., 2016). אבל מדוע בריאותם ורווחתם הנפשית של הספורטאים המקצוענים זוכה למיעוט מחקר ביחס לסביבות אחרות הדורשות תפקוד גבוה ועמידה בלחצים? ומדוע חלק קטן מדי מהמחקר בתחום הפסיכולוגיה של הספורט (Rice, 2016) מתייחס לבריאותם ורווחתם הנפשית של ספורטאים למרות שהנושא לא חדש?

שחיקה ותסמונת אימון יתר

(Photo by Abigail Keenan)

שחיקה הנה מצב מתמשך של תשישות וירידת כוחות כתוצאה מלחץ מתמשך, המלווה בתחושת ניכור וניתוק מהסביבה ומעצמנו, במקביל לירידה בתפקוד וביעילות. שחיקה נוצרת כאשר מופר האיזון בין עומס הדרישות לבין המשאבים הזמינים. המונח שחיקה (Burnout) הוצג בשנת 1974 על ידי פסיכולוג גרמני בשם פרוידנברגר (Freudenberger), והמחקר בנושא התפתח במהירות עם העניין והמודעות הגוברת להשפעות השליליות של לחץ על יעילותם, נפשם ובריאותם של עובדים. כך לדוגמה ידוע היום כי אלו אשר סובלים מלחץ מתמשך בעבודה מצויים בסיכון מוגבר של 50% ללקות במחלת לב כלילית (2006 ,Kivimaki, et al). דוגמה קיצונית להשפעתו השלילית של הלחץ, אפשר למצוא ביפן ומזרח אסיה בתסמונת המכונה קרושי (Karōshi) כאשר עובדים מוצאים את מותם בשל עומס עבודה קיצוני ומתמשך.

הפסיכולוגיה של קליעות עונשין

(Kevin Durant, Credit: Kent Chiu)

בשנת 1985 הגיע לליגה הטובה בעולם קארל מלון, מי אשר לימים יכונה "הדוור" (because he always delivered), ויתמקם במקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול-ג'אבר עם 36,928 נקודות- מתוכן מעל רבע- 9,787 נקודות נקלעו מקו העונשין. עונתו הראשונה של מלון הייתה גם עונתו הגרועה ביותר מקו העונשין עם 48% בלבד. עונתו השניה, השלישית והרביעית הסתיימו עם 60, 70 ו-76 אחוז מהקו. שיפור עקבי, אך חשוב מכך שיפור יציב שנשמר לאורך הקריירה- חמשת עונותיו האחרונות של "הדוור" הסתיימו עם 78.4% אחוזי הצלחה מקו העונשין. קארל מלון הוא הוכחה לכך ששיפור אחוז הקליעה מקו העונשין הוא בר השגה גם בקרב שחקנים עם אחוזים התחלתיים נמוכים במיוחד.

האם ספורטאי שסבל מדיכאון יכול לתפקד?

(Allison Scmitt, photo by Kirk Nelson)

התשובה היא כן. הבריכה בריו סיפקה הוכחה חותכת לכך. המסע אל עבר שתי המדליות האחרונות של אליסון שמיט החל בינואר 2015, כאשר אליסון פנתה לטיפול פסיכולוגי. אחרי הופעה מוצלחת וזכייה ב-5 מדליות באולימפיאדת לונדון שמיט החלה לסבול מדיכאון והתקשה להשיג תוצאות בתחרויות. שנתיים וחצי היא שמרה זאת לעצמה ולא העזה להיעזר בסובבים אותה. היא לא רצתה לצאת מהמיטה וחוותה רגשות דיכאוניים מכבידים. לאחר שאזרה אומץ היא שיתפה את באומן (מאמן השחיה) ואת פלפס (השחיין הכי מאותר אי-פעם) והחלה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. היא החלה לחזור לעצמה ולהתחרות בהצלחה בזירה הבינ"ל ועשתה קאמבק אדיר עד להופעה אולימפית שלישית במשחקים האולימפיים. הופעה שהסתיימה כאמור ב-2 מדליות נוספות (כסף וזהב) במשחה השליחים של נבחרת ארה"ב 4x100 ו- 4x200. הסיפור של שמיט מדגיש את חשיבותה של פסיכולוגיית ספורט קלינית - עיסוק ברווחת הספורטאי, ולא רק על מנת לקדם את הבצועו הספורטיבי.

אשליית הגולף והקשרה לג'ודו

(Tony Romo, Credit: Keith Allison)

מדוע קל יותר להטביע כדור בגומת גולף שנראית גדולה? פשוט מפני שאנו חושבים שזו משימה שנהיה מסוגלים לבצע ביתר קלות. התחושה שאנחנו מסוגלים לבצע מטלה מסוימת בהצלחה מכונה בפסיכולוגיה מסוגלות עצמית (self-efficacy). זו תחושה מרכזית אשר משפיעה על התנהלותנו בעולם, והיא נמצאה קשורה לביצועים בתחומים רבים כולל לביצועים בספורט (Moritz et al., 2000). ספורטאי אשר מרגיש מסוגל להתמודד עם מטרה שניצבת מולו, ישקיע יותר בהשגתה גם מול מכשולים אפשריים. כמובן שהכיוון מעגלי וגם מי שחווה הצלחות ספורטיביות פיתח עם הזמן את תחושת המסוגלות שלו. זה בדיוק אותו היגיון שמציע לנו להציב מטרות באופן הדרגתי על מנת לבסס תחושת הצלחה ומסוגלות.
נסו את התרגיל הפסיכולוגי הבא.דמיינו שאתם בגומה השמונה עשרה והאחרונה במסלול הגולף ביום האחרון של אליפות ארה"ב הפתוחה. התרכזו לרגע בשני העיגולים המרכזיים (אחד מימין ואחד משמאל) לאיזה גומה הייתם מעדיפים לכוון, לגומה הימנית או השמאלית?

הקונפליקט הנשי בספורט תחרותי

הקונפליקט של נשים בספורט נובע מההתנגשות בין שתי ציפיות חברתיות. מצד אחד, ספורטאית תחרותית מצופה לנצח בעזרת תחרותיות גבוהה, אגרסיביות וכוח, ומצד שני הספורטאית עדיין נבחנת על פי אידאלים נשיים מסורתיים כגון הופעה חיצונית והתנהגות נשית. ספורטאים גברים בדרך כלל לא חווים את הקונפליקט הזה מכיוון שהתכונות הנדרשות לניצחון ספורטיבי נחשבות "גבריות" בחברה, ולכן לא עומדות בסתירה עם זהותם הגברית. כמובן שספורטאים העוסקים בספורט אשר נחשב נשי (ריקוד, החלקה על הקרח) יחוו קונפליקט דומה, בעיקר בשנות ההתבגרות. במערכת הפרסום המשומנת של נייק, ידעו לעשות מהקונפליקט בין הופעה נשית לבין מצוינות ספורטיבית פרסומת מבריקה עם מריה שראפובה.

מחסום פסיכולוגי וריצת ה-4 דקות למייל

ביום השישי לחודש מאי, 1954 נעשתה היסטוריה ורוג'ר בניסטר (Roger Bannister) סיפק את אחד הרגעים האייקוניים בספורט כאשר רץ מייל אחד ב-3 דקות, 59.4 שניות. באותן שנים, רב הפיזיולוגים היו משוכנעים שלא ניתן לרוץ מייל אחד (כ-1,609 מטר) בפחות מ-4 דקות ויצרו את אחד מהמחסומים הפסיכולוגיים המפורסמים ביותר בתחום האתלטיקה- ריצת ה-4 דקות למייל ("the four minute mile")- הריצה הבלתי אפשרית. 

אכזבה בדרך לתהילת עולם. כדרכם של חיים, בדרך לתהילה זכה בניסטר ללא מעט ביקורת מהעיתונות, אכזה והחמצה. הביקורת מצד העיתונות הבריטית הגיעה לאחר שבחר לא להתחרות בלונדון ב-1948 ולחכות למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952. אכזבה, כאשר הגיעו המשחקים להם חיכה בהלסנקי והחמיץ מדליה

חרדת במה

(credit: carol casari)

אתם נכנסים לאולם. אתם אף פעם לא מרגישים בטוחים בסיטואציות האלה, לכן החום, העקצוץ על פני העור והדופק המואץ כבר מוכרים לכם. אבל הפעם משהו שונה. חסרי בטחון, אתם רואים את זרקורי האור ולא רואים את הקהל. במוחכם אתם משלימים את ארשת פניהם של פרצופים בוחנים שאינכם רואים. הפעם כולם מצפים ממכם. שטויות כולם, אתם מצפים מעצמכם. אתם מרגישים גוש בגרון והחשיבה מתעמעמת. מישהו במרחק מצחקק או צועק משהו. בטח זה מכוון אליכם, כמו בבגדי המלך החדשים, אתם מרגישים פשוט עירומים וחושבים שהפעם זה לא יעבוד, המסיכה תיפול ויתגלה הזיוף.

החוויה אשר מלווה את הסובלים מחרדת במה (המכונה גם חרדת ביצוע או חרדה חברתית)  עשויה להיות מייסרת

הרגל מנצח

(credit: Ralph Sanchez)

לא אסיסט או מהלך בודד יוצר אלופים, אלא שיטה עקבית והרגלים מנצחים. השיטה של הספרס וההרגלים שלהם במהלך העונה הסדירה הובילו אותם לנצח את סדרת הגמר 4-1 מול מיאמי היט ולזכות באליפות ה-NBA.
כשרוצים לבצע באופן מיטבי ברגעי השיא, תמיד יעלו ויצוצו ההרגלים הישנים (כך לדוגמה שחקני טניס יגישו את הסרב שהם רגילים אליו, גם אם לאחרונה עבדו על סרב חדש כי הוא טרם הוטמע כהרגל). ההרגל הישן והטוב של הספרס הוא להניע את הכדור באופן יעיל וחכם. על זה מאמן הספרס גרג פופוביץ' דיבר כל השנה ומבחינה פסיכולוגית זה הלחם והחמאה שלהם כשהם צריכים להשיג נקודות. לאחר ההפסד במשחק השני בסדרת הגמר, פופוביץ' אמר שהוא לא היה מרוצה מהנעת הכדור שלהם. היא פשוט לא הייתה יעילה כרגיל. פופוביץ' סימן לשחקנים שלו דבר אחד בלבד - תתרכזו בהנעת הכדור.