קורונה וספורט מקצועני
כמקובל בעולם, לאורך הריאיון מתייחסת מרנס לרקדניות כאל אתלטיות לכל דבר. אתלטיות ואומניות כמובן. להתפרצות הקורונה היו השפעות מרחיקות לכת על אתלטים, במגוון ענפי ספורט תרבות ומופעים, כמו גם על הרקדניות והרקדנים מסביב לעולם. ניו-יורק סיטי בלט (New-York City Ballet) סגר את שעריו שנה שעברה עד לתום עונת 2021, וכך גם רקדניות הבלט, כמו מרנס, נותרו ללא הופעות בשנה החולפת. "זה מאבק מאוד מאוד מאוד גדול" מספרת, "בדיוק סיימנו את עונת החורף, והיינו אני והרקדנים האחרים, בכושר עילאי... היינו אמורים לצאת למסע הופעות בלונדון, והרגשנו כאילו השטיח נשמט תחת רגלינו". שרה מתארת את הפער הגדול מיום אימונים רגיל ב-NYCB - אינטנסיביות גבוהה של 12-13 שעות אימון ביום, ואז סגר נופל על ניו-יורק. "זה מה שהכי כעסתי עליו, נכנסתי למצב של דיכאון ושאלתי איך אני יכולה לעשות את זה - לשמור על שגרת אימונים אינטנסיבית שהיא בלתי אפשרית, כשניו-יורק בסגר, וכשמסביב מאות אנשים מתים ביום. בחודשים הראשונים הייתי במקום מאוד אפל, ולא ידעתי איך להתנהל". בסופו של דבר חדר השינה השני בדירה של מרנס ובן-זוגה הוסב לסטודיו, כך יצרה לעצמה מקום בטוח שבו התאמנה "גם אם עשיתי שיעור אחד, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני אתלטית, שאני אומנית, שאני עדיין האדם הזה ושאני צריכה לשמור על זה בטוח".
לצד התסכול מחוסר ההכרה בנחיצות המחול בתחילת הקורונה (בניגוד לספורט שם נשפכו כספי ממשל אמריקאי), מרנס קיבלה הודעות מרגשות מאנשים שצפו בהקלטת עונות קודמות שהועלו לרשת ע"י ה-NYCB. המרגשות ביותר היו אלו שקיבלה מאחיות בבתי-חולים שלצד חולי הקורונה המאושפזים צפו בהופעות המוקלטות. הודעות אשר גרמו לה ולחבריה להרגיש נחוצים, גם אם לא הוגדרו כך ע"י הממשל.
התמודדות עם פציעות
מרנס מתייחסת לנושא הבלתי נמנע של פציעות לאורך הקריירה, "יש צד שאנשים לא רואים ושחשוב לומר לרקדנים צעירים ואתלטים שרוצים להצליח, כי זה יכול מנטלית להוריד אותך, כי זה הרבה להתמודד אתו בעיקר כשאת צעירה ונכנסת לזה (ונפצעת), את צריכה לעשות בחירות מטורפות לגבי הקריירה כשאת צעירה, אני התקבלתי לNYCB בגיל שבע-עשרה, ואף אחד לא מכין אותך מנטלית למה שתצטרכי להתמודד אתו, ואת יכולה להיכנס לדיכאון עמוק כשלפתע את לא בשליטה על הגוף שלך."
מרנס סבלה מכל הפציעות האפשריות. היו לה שתי פציעות רציניות, שהשביתו אותה לשישה חודשים ולתשעה חודשים, כשהפציעה האחרונה הייתה עבורה מתסכלת במיוחד בעקבות כאבים שמנעו ממנה לרקוד, תסכול שגבר כאשר הרופאים בהתחלה לא ידעו מה לא בסדר איתה. מרנס מבקשת להעביר מסר לילדים וילדות צעירות בכל הזדמנות "אתן תפצעו, זה חלק מהחיים והקריירה שלנו, אנחנו אתלטים, אנשים, לא רובוטים, ואתן לא צריכות לקחת את מה שאתן עושות כמובן מאליו. אני לא מצטערת על הפציעה, היא קרתה כי לא נתתי תשומת לב מספקת לגוף שלי וזה מה שצריך לעשות כשאת אתלטית".
"בהחלט התפתחתי מתוך סיטואציות רעות"
אמרנס אינה חוששת להתייחס באופן כנה לקשיים ואף מדגישה זאת לאורך כל שיחתנו. ההתמודדות ספורטאים עם פציעות עוברת בהאשמה עצמית, חרטות ולעיתים אף תחושת ניכור מהגוף. אני שואל על רגשות שליליים סביב הפציעה והיא מספרת "בהתחלה האשמתי את הגוף שלי - למה הוא עושה לי את זה, למה הוא מאכזב אותי? אבל את חייבת לשחרר את זה. כי אם את לחוצה וכועסת, הגוף שלך מגיב. בפציעת הגב הראשונה שלי, ברגע שהכרתי שאני פצועה, שאני עצבנית, ברגע רע או שלילי, אז אני יכולה להמשיך הלאה והגוף שלי יכול להירגע".
מרנס מוצאת מכנה משותף מבחינת מנגנון ההתמודדות עם פציעות ותקופות קשות כמו שנת הקורונה "זאת אותה התמודדות הייתי צריכה להכיר, בסדר, זה קורה כולם באותה סירה, אני לא לבד, ואנחנו צריכים לעבור את זה יחד, וכל יום הוא יום חדש ונעשה צעד צעד. את לא יכולה לשלוט על הכל, אבל את יכולה לשלוט איך את מגיבה לזה ואיך את מתייחסת לעצמך". בנוסף אומרת "עברתי הרבה דברים אישיים, וזה נשאר אתך, את לא פשוט עוברת את זה וזה עוזב, זה נשאר. זה נותן לך ניסיון ואת גדלה מזה. בהחלט התפתחתי מתוך סיטואציות רעות", "הייתי מאוד טובה ברגעים הללו להישאר קרובה לעצמי".
"אני פשוט יכולה להיות אני"
היכולת אותה מתארת מרנס להישאר קרובה לעצמה מהווה ללא כל ספק רכיב משמעותי בחוסן נפשי וביכולתה להצליח בסביבה כה דורשנית. אך יכולת כזאת אינה מגיעה בקלות אלא מתפתחת לאורך זמן ותלויה בגורמים נוספים, כגון בסביבה בה אנו מתפקדים. לדעת לשחרר הוא אחד הקשיים המרכזיים כאשר אנו נדרשים לבצע, להתחרות ולהופיע באופן מיטבי. לעיתים אנחנו מנסים יותר מדי, לא מצליחים להיות מחוברים לעצמנו ושואפים לאידיאל שאנחנו חושבים שמצופה מאתנו."הייתי צריכה ללמוד את זה דרך הרבה שנים של להתאמץ חזק מדי כל הזמן, הלהקה (NYCB), הכיריאוגרפים, או פשוט אני שחשבתי שזה מה שאני צריכה להיות כל הזמן, אבל זה גם מה שפוצע אותך, ושוחק אותך, ונשחקתי הרבה מאוד פעמים בגלל זה. אני אוהבת להיות עסוקה כל הזמן, אבל צריך לדעת לא להיות 150% כל הזמן".
אני שואל את מרנס בהקשר של "סימפוניה ב-C", על הנוכחות הבימתית הנכונה והחיבור לעצמה. מדובר בבלט של ג'ורג בלנשיין שנכתב לצלילי יצירתו של ביזה (המלחין הצרפתי שכתב את האופרה כרמן), יצירה המאופניית בצלילים דרמטיים ועוצמתיים אשר מזמינים, כמעט לא מותירים לרקדנית ברירה, להיסחף ולהפגין דרמטיות ועוצמתיות דומה. מרנס מספרת כיצד הבינה שהיא לא חייבת להיות עוצמתית ודרמטית, אלא פשוט להיות שם ולתת למוזיקה לעשות את שלה. "עשיתי את היצירה הזאת מאז 2007, אז אחרי כל השנים הללו, הבנתי שאני לא חייבת לעשות את זה באותה דרך, וביססתי את עצמי על הבמה ועם הקהל, הם יודעים מי אני, אז אני פשוט יכולה להיות אני, להיות שרה, אני לא צריכה להיות הדבר הזה שצריך לצאת כל פעם עם כל הדרמה הזאת מעל כל מה שאני באמת" אומרת ומחווה תנועה גדולה בידיה.
מרנס נזכרת בסוזן פרל, אחת מאושיות הבלט האמריקאיות במאה ה-20, שהייתה הבלרינה הראשונה עליה התבסס הבלט "יהלומים" שכתב ג'ורג' בלנשיין בשנת 1967 ל-NYCB. פרל הייתה זו שאימנה את מרנס כאשר נכנסה לנעליה והיא נזכרת מה פרל אמרה לה באותו הזמן: "אל תנסי להתעלות על צ'ייקובסקי, את לא תנצחי". זה קשה, זה לוקח הרבה זמן והרבה ניסיון על הבמה כדי להבין את זה אומרת מרנס "אני מרגישה מאוד בטוחה עכשיו לצאת לשם באופן רגוע ולהיות בטוחה בעצמי ובמי שנהייתי כבלרינה, "וזה לוקח ה-מ-ו-ן זמן וה-מ-ו-ן ניסוי וטעיה, ובאמת לעשות בלאגן על הבמה וללמוד איך אני יכולה שזה לא יקרה שוב - להשתנות מנטאלית ולפתור את זה באותו רגע כשאני מגזימה, כי המוזיקה, הפרטנר שלי, הרקדניות האחרות על הבמה - הכל צריך להיות ביחד, זה לא יכול לעסוק רק בי, יש המון דברים נוספים שנכנסים למופע כדי שזה יקרה".
סביבת הסטודיו, חינוך וגיוון"ההורים והמורים צריכים להבין מה באמת נדרש להיות אתלטים. זה עניין של חינוך, להסביר לאנשים שעוטפים את התלמידים - כי אז הם עוזרים לתלמידים. התלמידים לא יכולים לעשות את זה בעצמך, הם צריכים ללמוד את זה מהאנשים בסביבתם. וזאת לא יכולה להיות סביבה תחרותית, כמובן שיש מידה של תחרות, אבל לא כמו בברבור שחור. זא לא אמור להיות ככה, כי לא כולם יכולים להגיע ללהקות הגדולות, אבל יש בחוץ כל כך הרבה שרקדנים יכולים לעשות - להקות שונות, סוגי תנועה שונים, זה לא שאם את לא מתקבלת ל-NYCB אז זה נגמר או שחייך נגמרו - זה ממש לא ככה וצריך ללמד את זה."
בניגוד למקום בו נמצאת כיום, מרנס לא הייתה מהמובילות בביה"ס לריקוד גם בגיל מאוחר יחסית "גם אני לא חובבת גדולה של תחרויות, השתתפתי בתחרות בלט ונופיתי בסיבוב השני. נופיתי. אבל הצלחתי. את יכולה לזכות בתחרות אבל זה לא אומר שתתקבלי לבי"ס לריקוד". כאני שואל אותה על כך היא עונה בהתלהבות "כן! בכל הראיונות שלי כשאני מדברת עם רקדניות צעירות אני אומרת חבר'ה הייתי בתחתית הכיתה שלי. נופיתי מתחרויות, המורים לא רצו אותי ב- School of American Ballet (SAB), אני ביקשתי מהם להישאר, זה מה שנדרש לפעמים, לא רואים אותך וזה לא משנה, מה שמשנה זה העבודה הקשה שאת משקיעה והתשוקה שיש לך לאומנות שלך, וזה מה שעובר."
"יש מגמה גדולה עכשיו של גיוון, שבלט וריקוד הם לא רק לסוג אחד של אדם, את לא צריכה סוג מסוים של גוף, או סוג מסוים של מראה כדי להצליח או להיות טובה בזה, ואני חושבת שהמגמה הזאת מתחילה ואנשים מתחילים יותר לדבר על זה, ולקבל עוד תלמידים שלא נראים בדיוק אותו הדבר. אני לא נראית כמו כל הקולגות שלי, מעולם לא נראיתי ולעולם לא אראה ככה, אני נראית כמו אישה אמיתית, אני לא נראית כמו דמות מקלות, אתה יודע. והיה לי קשה לי להתגבר על זה כי יש את הסטיגמה הזאת שאני חייבת להיראות רזה ככה, אבל אנשים בכנות לא באמת רוצים לראות את זה (את הסטיגמה הזאת) לפעמים, הם לא רוצים לראות מישהו שלא אכל" זה משתפר, ואני חושבת שככל שיהיו יותר רקדנים שנראים שונה, זה יפתח אפשרויות גם בבתי הספר, ויותר בנים ובנות יגידו לעצמן "אה.. בעצם אם היא נראית ככה, אולי גם אני יכולה." ב-NYCB אנחנו כולנו רקדניות בלט, אבל רוקדות מאוד שונה, וכולנו טובות במשהו - אתה יודע אין לי את הקפיצה של רקדנית אחרת, אבל לה אין את הארבסק שלי, לכולנו יש הצלחות שונות, זה טוב, זה נפלא וזה מה שהופך את החברה שלנו לכזאת. אני מקווה שזה ימשיך ויגיע לבתי הספר, כי אז יהיה לנו יותר מגוון וחברה אנרגטית ואקלקטית, ולא רק לראות רקדנים שנראים אותו דבר".
פסיכולוגיית ספורט, רווחה נפשית והחופש לפעמים גם להרגיש לא טוב
"אם היה לי מופע לא טוב זה לא אומר שאני אדם רע, אתלטית רעה או רקדנית רעה. אני אנושית ולא כל יום יהיה מעולה.. אנחנו צריכים להיות נחמדים לעצמנו כשדברים לא הולכים כמו שצריך, כי דברים לא תמיד הולכים כמו שצריך. אנחנו עובדים ומתאמנים באופן מתמיד, מנסים להגיע לשלמות ולשפר דברים, ולהגיע לנקודה שאנחנו יכולים להירגע ולסמוך על האימונים שלנו. זה לוקח הרבה זמן להגיע לשם, ולדעת שהשקעת את מה שיכולת, אבל לפעמים את לא מגיעה לשם, כי את כל כך אוכלת את עצמך להיות מושלמת ולהיות הדבר הזה, שאת לא מגשימה את הפוטנציאל שלך. ראיתי את זה קורה להרבה רקדניות, הן נהיות כל כך אובססיביות להיות בדרך מסוימת, ולא מרשות לעצמן להיות מי שהן.
על העבודה הפסיכולוגית ב-NYCB מספרת "בהחלט, יש לנו גישה בשנים האחרונות למומחי בריאות הנפש, הם למעשה בצוות, ומאוד מודעים למצבנו הנפשי. כי אם אנחנו לא בסדר מנטלית, אנחנו לא יכולים לתפקד. זה הכל קשור כמו שאמרתי קודם, צריך לוודא שכולם בסדר ואם מישהו לא, אז לקיים על זה דיאלוג פתוח. הרבה מזה זה תקשורת, זה לא רק לשלוח מישהו לטיפול, צריך לדבר איתם - המנהל, הבוס ולוודא שהרקדנים יודעים שהם יכולים לדבר אתך. בשלוש השנים האחרונות בהחלט עברנו הרבה ב-NYCB. עברנו הרבה והרקדנים היו צריכים מקום לומר את מה שצריך לומר, ואפשרו לנו את זה". כך גם בתקופת הקורונה מספרת מרנס כיצד ב-NYCB אפשרו מקום שכולם יוכלו לפרוק מה שצריך, בפגישות פרטניות או קבוצתיות.
ובהקשר החברתי והיחס של כולנו לספורטאים ואתלטיות? "אני חושבת שיש משהו בלאפשר לאתלטיות להיות מי שהן. למרות שעובדים קשה, צריך לאפשר להן להיות מי שהן, הן לא יכולות להיות רק תוצר של מה שאנחנו רוצים שהן תהינה". כמצופה מאחת הרקדניות הטובות בעולם, היא מתחזקת חשבון אינסטגרם מרשים. אך היא מחזיקה בהשקפה מורכבת לגבי המדיה החברתית אשר יכולה להיות מאוד מאוד מזיקה, אך גם טובה לדבריה - אם נראה באמצעותה שאנחנו אנושיים, שיש לנו רגשות ושצריך לכבד את זה "אי אפשר לצפות מאתנו להיות מה שרוצים שנהיה, אנחנו מנסים להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אבל אנחנו לא יכולים להיות תמיד הכי טובים שאפשר, צריך לאפשר לנו להיות אנושיים". אני מסכם את המסר הזה של שרה באמירה- זה בסדר לא להיות בסדר. "בדיוק! זה מאוד בסדר לא להיות בסדר".
