כולם עוברים משהו, מתישהו

אחד מכל חמישה אנשים במהלך השנה האחרונה סבל מקושי נפשי. אחד מחמישה. ולא מדובר על סתם יום לא טוב במשרד, אלא על תקופה של שבועות רבים שבהם מישהי או מישהו מאיתנו סובל מחרדה, דיכאון או מצבים נפשיים אחרים. מספרים אלא גבוהים עוד יותר במסגרות לחוצות עם דרישות לתפקוד גבוה. כך בבתי-ספר יוקרתיים והישגיים נמצא כי התלמידים נמצאים בסיכון לפתח קשיים נפשיים מגוונים- מהפרעות חרדה ודיכאון ועד שימוש בחומרים (Luthar & Kumar, 2018)- וחוקרים גורסים כי המצב בספורט התחרותי רווי המתחים אינו שונה (Rice et al., 2016; Roberts, et al., 2016). אבל מדוע בריאותם ורווחתם הנפשית של הספורטאים המקצוענים זוכה למיעוט מחקר ביחס לסביבות אחרות הדורשות תפקוד גבוה ועמידה בלחצים? ומדוע חלק קטן מדי מהמחקר בתחום הפסיכולוגיה של הספורט (Rice, 2016) מתייחס לבריאותם ורווחתם הנפשית של ספורטאים למרות שהנושא לא חדש?

שיתוף הכתבה ב- playerstribune בטוויטר של קווין לאב 
נקפוץ לרגע לליגת הכדורסל הטובה בעולם. כבר ב-2011 חשף ג'רי ווסט, אחד משחקני העבר הגדולים ב-NBA, בספרו האוטוביוגרפי את הקשיים הנפשיים שחווה בעיקר בתקופות הקיץ לאחר סיום העונה. מקור הקשיים? מהלך חייו, היותו אנושי, וחששותיו מכישלונות. אבל אל תטעו לרגע, אין מדובר בשחקן לא מצליח. ווסט היה השחקן היחיד עד היום שזכה בתואר ה-MVP כשקבוצתו הפסידה בסדרת הגמר. ולגבי מועד פרסום הספר? הפרסום הגיע שנים רבות לאחר הפרישה, ועדיין משפחתו התנגדה לפרסומו (ESPN, 2011) כי בריאות נפשית עודנה נחשבת לטאבו בכל סביבה המקדשת הצלחה ותפקוד- כך בחברות מצליחות, בבתי ספר יוקרתיים וכמובן גם בספורט תחרותי.

אז מדוע קשה לנו כל כך לבטא פגיעות, חולשה או חוסר הצלחה? בושה, פחד מגינוי ודחייה, אובדן אהבה והערכה, וכמובן סביבה לא סובלנית. וסביבת הספורט התחרותי היא בהחלט לא סובלנית להבעת חולשה, בשל הדעה הרווחת שספורטאים מצליחים צריכים להיות קשוחים מנטאלית. לאור זאת נשאלת השאלה האם המצב יכול להשתנות ומה נדרש על מנת לעשות את השינוי?

ב-6 למרץ 2018, משב רוח אמיץ ורענן הגיע מכיוונה של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. במאמר "כולנו עוברים משהו" שפרסם  ב-Players Tribune, סיפר קווין לאב שחקנה של קליבלנד, על התקף פאניקה שחווה בעיצומו של משחק ליגה רק מספר חודשים קודם לכן. שבועות אחדים קודם לכן צייץ דמאר דרוזן, שחקנה של טורונטו, על התמודדותו עם דיכאון. ונראה שהסכר נפתח. שני השיתופים הללו משחקני ליגה מובילים העלו את הנושא לסדר היום הציבורי בארה"ב, ב-NBA ובעולם הספורט המקצועני. פחות משלושה חודשים לאחר מכן התגובה לא איחרה לבוא, כאשר איגוד שחקני ה-NBA מינה מנהל מטעמם שאמון על נושא בריאותם הנפשית של השחקנים. גם באנגליה הוחלט במרץ לעשות צעד דומה בספורט המקצועני ועד שנת 2024 להציג תוכנית פעולה שתתייחס לבריאותם הנפשית של ספורטאי הצמרת, על מנת למנוע מהם הגעה לנקודות משבר.

ציוץ הטוויטר של דמאר דרוזן
עם הרוחות החדשות והאמיצות מצד ספורטאים איקוניים המשתפים בהתמודדותם הנפשית ובתהומות אליהם הגיעו כבני אנוש, יש לנו הזדמנות ואחריות להרים את הכפפה. לכולנו יש אפשרות ואחריות להקטין את הסטיגמה לגבי בריאות נפשית. האחריות צריכה להיות משותפת - צופים, קובעי מדיניות, מאמנים, אנשי המקצוע ופסיכולוגיים בספורט, מנהלת הליגה ואיגוד השחקנים. 

בתקשורת ובשיח היומיומי אנו מתייחסים לספורטאים כטיטאנים- בני אלים המתהלכים בתוכנו, אשר מצליחים ברומנטיות לנפץ את גבולות היכולת האנושית (שטנגר, 2010). אז הנה לכם הזדמנות לנפץ מיתוס. הספורטאיות והספורטאים הם אנושיים ולא מושלמים בדיוק כמו כולנו (ולכן דרך אגב, הישגיהם מרשימים כל כך). ולא, אין קשר בין מצב נפשי לתפקוד או קשיחות פסיכולוגית. נשמע הגיוני? מה דעתכם- האם ספורטאי דיכאוני או חרד יכול לתפקד ברמות הכי גבוהות? אני מניח שאצל חלקנו הדבר עדיין עשוי לעורר תמיהה אז הנה רק כמה דוגמאות. לפני המונדיאל האחרון דני רוז, מגן קבוצת טוטנהאם ונבחרת אנגליה סיפר על התמודדותו עם דיכאון כתוצאה מפציעה וטרגדיה משפחתית; מייקל פלפס, השחיין הגדול ביותר בכל הזמנים עם 23 מדליות אולימפיות, סיפר על דיכאון קשה שחווה; שחקנית האולסטר צ'מיקה הולדסקלו מה-WNBA חשפה את התמודדותה עם דיכאון , הטניסאי מרדי פיש נעדר שנה וחצי מהמגרשים בשל חרדה והתקפי פאניקה קשים, שחיינית העבר אמנדה בירד עם 7 מדליות אולימפיות סיפרה על הדיכאון שהוביל אותה ללא פחות מניסיון אובדני- אתם מבינים כמה בודדים ומבויישים צריכים להרגיש כדי להגיע למצב הזה?

אם נחזור לסטטיסטיקה שהוזכרה בתחילה, בכל רגע נתון אחד מכל חמישה סובל מקשיים נפשיים. מכאן שאחד (לפחות) מכל חמישה ספורטאים מתמודד כרגע, בזמן שאתם קוראים את הפוסט הזה, עם חרדה, דיכאון, הפרעת אכילה, הפרעת אישיות או כל מצב נפשי אחר מכביד, מייסר ומטריד. אלו גם הנתונים שהתקבלו במחקר שערכתי בקרב שחקניות ליגת העל בכדורסל, אשר מצא כי בין 5-10% מתמודדות ברגע נתון עם רווחה נפשית ירודה יחסית, משמע מתמודדות עם קושי ומעמסה נפשית.  חשוב לציין שלא בהכרח מי שסבל מקושי נפשי בשנה שעברה הוא זה שמתמודד גם כעת עם קושי נפשי כך שהסטטיסטיקה של 1 מ-5 בסופו של דבר מכסה את מרבית האוכלוסיה. הדבר ניכר בסטטיסטיקה המצביעה על כך שבמהלך חיינו רובינו נחווה התקף חרדה אחד לפחות, בו נרגיש שהכל קורס. אם כך, ראוי להוסיף לאמירתו של קווין לאב, לדייק ולומר שכולנו עוברים משהו, מתישהו.

שחיקה ותסמונת אימון יתר

שחיקה הנה מצב מתמשך של תשישות וירידת כוחות כתוצאה מלחץ מתמשך, המלווה בתחושת ניכור וניתוק מהסביבה ומעצמנו, במקביל לירידה בתפקוד וביעילות. שחיקה נוצרת כאשר מופר האיזון בין עומס הדרישות לבין המשאבים הזמינים. המונח שחיקה (Burnout) הוצג בשנת 1974 על ידי פסיכולוג גרמני בשם פרוידנברגר (Freudenberger), והמחקר בנושא התפתח במהירות עם העניין והמודעות הגוברת להשפעות השליליות של לחץ על יעילותם, נפשם ובריאותם של עובדים. כך לדוגמה ידוע היום כי אלו אשר סובלים מלחץ מתמשך בעבודה מצויים בסיכון מוגבר של 50% ללקות במחלת לב כלילית (2006 ,Kivimaki, et al). דוגמה קיצונית להשפעתו השלילית של הלחץ, אפשר למצוא ביפן ומזרח אסיה בתסמונת המכונה קרושי (Karōshi) כאשר עובדים מוצאים את מותם בשל עומס עבודה קיצוני ומתמשך.

שחיקה בספורט. בדומה לעולם העבודה, שחיקה בספורט מאופיינת בשלושה היבטים מרכזיים:
(i) תשישות גופנית ונפשית (ii) הסתכלות על העיסוק בספורט כחסר ערך (iii) ירידה בהישגים
פסיכולוגיית ספורט
(Photo by Abigail Keenan)
מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר!
כולנו חשופים לתרבות השיפור העצמי העכשווית- מסרים הדוחקים בנו להתייעלות אינסופית ויצירת גרסה מצליחה ומאושרת יותר של עצמנו. זהו מסר שנקלט בגדול, ועל כך כך מעידים נתוני המכירות של ספרי ההדרכה המציעים כיצד נוכל להיות מאושרים יותר, פרודוקטיביים יותר ואם אפשר גם בפחות מאמץ. הלחץ להצליח גדול עוד יותר בספורט כפי שמלמדת האמרה "You're only good as your last game".
בספורט המודרני' פרט לתחושת ההישג לאחר התמודדות עם אתגר והצלחה, התגמולים על ביצועים מוצלחים גדולים מאי פעם וכוללים הכרה, פרסום וחוזים כלכליים משמעותיים. במקביל כמובן גם עולות הדרישות מהספורטאי להתאמן עוד ועד עד קצה גבול היכולת. פגרת האימונים מתקצרת עבור ספורטאים בענפים רבים, ואלו נדרשים להתאמן מחוץ לעונה עם תקופות מנוחה קצרות, לעתים קצרות מדי. אין ספק כי הרצון להשתפר דרך התמסרות למשטר אימונים קשוח, עשוי לקדם ולהניע להישגים יוצאי דופן, אך במקביל טומן בחובו סכנה. נפח ועוצמת אימונים לא מאוזנת לאורך זמן עלולים להוביל לאימון יתר. מצב בו האימונים לא מובילים להתאוששות וביצוע משופר אלא לפגיעה וירידה בתפקוד.

Less is More
האמירה הנוגדת את היגיון המתמטי הפשוט שלעתים פחות פשוט שווה יותר, מתאימה במיוחד כשדנים בתסמונת אימון היתר ושחיקה. אימון יתר הוא מצב של חוסר איזון בין מאמץ להתאוששות, אשר השפעותיו חורגות מעבר לתחום הפיזיולוגי ומובילות לשחיקה אצל הספורטאי. במילים אחרות מדובר במצב שבו עומס האימונים פשוט גדול מדי פזיולוגית ופסיכולוגית. אימון יתר הוא אחד הגורמים הנפוצים לשחיקה בקרב ספורטאים בכל הגילאים.

שחיקה בקרב נוער ובוגרים
אימון יתר ושחיקה אינם נחלתם של הספורטאים הבוגרים בלבד, והם עלולים לפגוע בספורטאיות ובספורטאים צעירים. ספורטאית הסובלת מתסמונת אימון יתר ושחיקה עשויה להקטין את הישגיה או להרגיש שאיננה תורמת להישגי הקבוצה, להראות שינוי במצב רוחה ולהביע עצבנות, תחושות חרדה או דיכאון, להיקלע להתקפי בכי או זעם, להיראות אפטית או לאבד עניין בספורט או בעיסוקים אחרים שהסבו לה הנאה ועניין ולרצות לפרוש מעיסוקה בספורט שהיה כה משמעותי בחייה ושגרת יומה.

מניעה וטיפול בשחיקה
גורמים חיצוניים בסביבתו של הספורטאי עשויים לחסן ולסייע במצבי שחיקה- הקפדה על משטר אימונים מאוזן מבחינה גופנית ופסיכולוגית, תקופות התאוששות ומנוחה, שילוב פעילויות ספורטיביות נוספות (במיוחד בגילאים צעירים) ומעטפת תומכת. גם היבטים פנימיים, אלו הקשורים בדינמיקה החשיבתית והרגשית של הספורטאי, עוזרים לחסן ולהתמודד עם שחיקה ואלו כוללים ציפיות ראליות, הצבת מטרות יעילה ועקבית, פיתוח תחושת משמעות ותכלית בספורט ואימוץ פרספקטיבה תחרותית בריאה.

פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, טען באחד ממשפטיו המצוטטים ביותר כי "אהבה ועבודה הם אבני הפינה של האנושות", והיה מהראשונים שהדגישו את חשיבות העבודה ותרומתה לבריאותנו הנפשית. כמאה שנים מאוחר יותר אנו מודעים גם לצידה האפל ולמחירה של עבודה תחת לחץ מתמשך, ומנסים להגדיל את הבנתנו כיצד להתמודד טוב יותר עם מצבים אלו.

הפסיכולוגיה של קליעות עונשין

בשנת 85' הגיע לליגה הטובה בעולם קארל מלון, מי אשר לימים יכונה "הדוור" (because he always delivered), ויתמקם במקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול-ג'אבר עם 36,928 נקודות- מתוכן מעל רבע- 9,787 נקודות נקלעו מקו העונשין. עונתו הראשונה של מלון הייתה גם עונתו הגרועה ביותר מקו העונשין עם 48% בלבד. עונתו השניה, השלישית והרביעית הסתיימו עם 60, 70 ו-76 אחוז מהקו. שיפור עקבי, אך חשוב מכך שיפור יציב שנשמר לאורך הקריירה- חמשת עונותיו האחרונות של "הדוור" הסתיימו עם 78.4% אחוזי הצלחה מקו העונשין. קארל מלון הוא הוכחה לכך ששיפור אחוז הקליעה מקו העונשין הוא בר השגה גם בקרב שחקנים עם אחוזים התחלתיים נמוכים במיוחד.

היבטים פסיכולוגיים על קו העונשין. קליעת עונשין שונה מכל זריקה אחרת במשחק, במספר היבטים אשר הופכים אותה לקשה וייחודית מבחינה פסיכולוגית.

ציפיות. קליעת עונשין היא חופשית, ללא הגנה, ללא לחץ זמן. משמעות הדבר שהציפיה להצלחה גדולה יותר ואין אפשרות להיעזר בהסברים מקלים להחטאה מהקו. אם חדירה לסל או זריקה מרחוק נתקלת בהגנת יריב או בלחץ של שעון ה-24, בקליעת עונשין אין הגנה, ואין לחץ זמן שאמורים להקשות על הזריקה. זוהי זריקה במתנה, או זריקת חינם כפי שמרמז שמה באנגלית (Free Throw). לכן מבחינה פסיכולוגית הציפיה היא לקלוע (בקלות) זריקה חופשית מקו העונשין.


kevin durant
(Kevin Durant, Credit: Kent Chiu)

סיכון מול רווח. החטאה מקו העונשין גוררת אכזבה ותיוג שלילי של "אי-עמידה בלחץ", ולעומתה קליעה מתקבלת לרוב כעמידה במינימום הנדרש מהשחקן. מבחינה פסיכולוגית מדובר במצב מובהק בו הסיכון (החטאה) גבוה מהרווח (קליעה)- מצב בו יש יותר מה להפסיד ממה להרוויח. מצבים כאלו מאופיינים ברצון להימנע מתוצאות שליליות יותר מאשר להשיג תוצאות חיוביות. במילים אחרות - יותר מאשר רוצים לקלוע, רוצים לא להחטיא ולא לשמוע את אנחת האכזבה של אלפי צופים. מחקר שבחן את כל קליעות העונשין ב-NBA בין השנים 2003-2006 בדקות האחרונות במשחקים צמודים (פחות מ-5 נק') הדגים את החשש מסיכון באופן מדהים. שחקנים הפגינו ירידה באחוזים קליעה מהקו כאשר הקבוצה בפיגור נקודה והקב' מנסה להימנע מהפסד (Worthy et al., 2009).


אלפי עיניים מתבוננותאמנם משחק כדורסל הוא מלהיב ודינאמי כשהשעון רץ, אולם שריקת השופט לעברה עוצרת הכל. השחקנים על המגרש מפסיקים לשחק, נעמדים מסביב לקו העונשין והקהל מתמקד בשחקן עם הכדור על הקו. דוגמה
מעניינת להשפעה של נוכחות אחרים אפשר לקבל באופן מפתיע משירותים ציבוריים. בין 20-32% מדווחים על קושי מסוים לתת שתן בשירותים ציבוריים כשאנשים נמצאים סביבם (McGraw et al. 2014). אם פעולה כה בסיסית ואוטומטית מושפעת מנוכחות מספר אנשים בודדים שאינם מרוכזים בך, תארו לכם את השפעתם של 2,500 צופים בממוצע שמגיעים למשחק כדורסל בליגת העל ומרוכזים בזריקת העונשין הבאה.


העלאת המודעות. הרעיון שזמן הופך דברים לפחות אוטומטיים, עומד מאחורי לקיחת פסק זמן לפני זריקת עונשין מכרעת של שחקן הקבוצה היריבה. המטרה- לתת לשחקן הקבוצה היריבה יותר זמן לחשוב לפני הזריקה ואולי להפעיל עליו לחץ פסיכולוגי. הרעיון שעוד זמן לחשוב לפני זריקת עונשין מכרעת יגביר את העיסוק בבעיית ההחטאות מהקו ויפגע בביצוע- עשוי להיות נכון, בייחוד עבור שחקן עם קושי פסיכולוגי מקו העונשין. אולם ההנחה שתמיד עיסוק בבעיית קליעות העונשין רק יחמיר אותה, אינה אלא הכללת יתר שגויה המביאה לעיתים לפחד להתמודד עם בעיית הקליעה מהקו. 

הפחד לטפל בבעיה. שחקנים ומאמנים רבים מנסים להתמודד עם בעיית קליעות העונשין על ידי התעלמות והכחשת הבעיה. למה להתעלם? ובכן ההיגיון להתעלם מהבעיה נובע מהחשש להגדיל את הפוקוס על הביצוע הירוד מהקו, ובכך להסתכן בגרימת נזק נוסף לביטחון העצמי. אך זוהי עסקה מפוקפקת במיוחד מאחר והיא גובה מחיר כבד- היא מקטינה עוד יותר את תחושת המסוגלות הפנימית של השחקן אשר אינו מתעמת עם סיטואציה קשה ובעייתית.

שיפור אחוזי הקליעה מהעונשין - לכוון את השעון השוויצרי

עבודה מנטאלית עם כדורסלן על שיפור זריקות העונשין, שקולה לכיוונו העדין של שעון שווייצרי. במיוחד כאשר קיים פער בין אחוזי הקליעה באימון לבין אחוזי הקליעה במשחק- סימן ברור לעקבותיו של לחץ פסיכולוגי. אמנם תוכנית אימון מנטאלית צריכה להיתפר באופן ייחודי עבור כל כדורסלן  אולם הניסיון מאפשר להצביע על מספר נקודות רלוונטיות כאשר מחליטים לנסות ולשפר את קליעות העונשין.

אימוץ רוטינה - שגרה לפני קליעה. רוטינה היא סדר פעולות מסויים אשר השחקן מבצע לפני פעולה נדרשת, למשל זריקת עונשין. הרוטינה יכולה להיות שונה מאוד בין שחקן לשחקן ואין מדובר ב-"one size fits all". למשל דיבור עצמי לפני הזריקה כדרכו של קארל מלון, או משיכה באוזניים על קו העונשין כדרכו של מארק קארבר ששיחק בגליל-עליון. יחד עם זאת, התוצאה של אימוץ שגרה לקויה תהיה מאכזבת. שגרה נכונה לעומת זאת תתייחס למספר שלבים קריטיים בזריקת העונשין כגון קבלת הכדור, התנועה האוטומטית, נקודת הפוקוס הנכונה בטבעת, מודעות לזווית הכניסה של הכדור והטכניקה המנטאלית במהלך הזריקה.

וידאו. עבודה פסיכולוגית על זריקות עונשין מחייבת התבוננות קפדנית באמצעות ניתוח וידאו במטרה להתחקות אחר החוליה הבעייתית בזריקה. ניתוח וידאו מאפשר להפריד את החלקים הטכניים בזריקה מההשפעות הפסיכולוגיות המשפיעות על הקליעה.

If it ain't broke don't fix it. שחקנים רבים מכופפים מעט מדי או יותר מדי את הברכיים בזריקה, עולים מעט מדי או יותר מדי על קצות האצבעות בעת שחרור הכדור, ועדיין משיגים אחוזי קליעה מצוינים מהקו. לכן במקרים בהם אחוזי העונשין גבוהים באימון, אך צוללים דרמטית במשחק, סביר שלא מדובר בבעיה טכנית. אם הזריקה נפגעת בשל מחסום פסיכולוגי, לא מדובר בבעיה שמקורה טכני, על כן התיקון צריך להיות מנטאלי בעיקרו.

אימון נכון. למרות שזריקות העונשין במשחק ניתנות בדרך כלל ברצף של שתי זריקות, אימוני קליעות עונשין נערכים בפורמט אחר לגמרי. אימון מהקו במקבצים של עשר זריקות, או אימון עד להשגת עשר קליעות רצופות מהקו מהווה אימון טכני טוב אך רחוק מלהיות אימון פסיכולוגי על קליעות עונשין. מדוע? דמיינו ששחקן קולע באימון 80% מהקו, 8 מתוך 10 זריקות. האם מדובר בשחקן של 80%? ומה אם החטיא את 2 הזריקות הראשונות וקלע את 8 הזריקות האחרונות?

התמודדות עם שדים פנימיים. ציפיות, חשש מהערכה שלילית ופחד להיתפס כבלתי מסוגל- כולם מוסיפים לחץ בלתי נמנע ומשפיעים על היכולת לתפקד בהצלחה. תחושת היעדר ערך או ביקורתיות גבוהה יטרפדו את יכולתו של השחקן להיות מוכן להיפגש עם הקושי ולהתגבר עליו. אלו הם דפוסים אשר נטועים בחייו ואישיותו של השחקן ומסיטים את עיסוקו לשאלה כיצד יצטייר בעיני אחרים- עיסוק מכביד ומשתק במיוחד בשדה הספורטיבי טעון הרגשות, בו הדבקת תוויות של ווינר או לוזר משחקות תפקיד בדימויו הציבורי והעצמי של השחקן ומשפיעות על תפקודו. כאן נדרש משחקן עבודה פסיכולוגית אמיתית על מנת להתחזק ולהפתח עמידות גדולה יותר לעמוד בלחצים. 

האם ספורטאי שסבל מדיכאון יכול לתפקד?

התשובה היא כן. הבריכה בריו סיפקה הוכחה חותכת לכך. המסע אל עבר שתי המדליות האחרונות של אליסון שמיט החל בינואר 2015, כשאר אליסון פנתה לטיפול פסיכולוגי. אחרי הצגה מוצלחת וזכייה ב-5 מדליות באולימפיאדת לונדון שמיט החלה לסבול מדיכאון והתקשה להשיג תוצאות בתחרויות. שנתיים וחצי היא שמרה זאת לעצמה ולא העזה להיעזר בסובבים אותה. היא לא רצתה לצאת מהמיטה וחוותה רגשות דיכאוניים מכבידים. לאחר שאזרה אומץ היא שיתפה את באומן (מאמן השחיה) ואת פלפס (השחיין הכי מאותר אי-פעם) והחלה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. היא החלה לחזור לעצמה ולהתחרות בהצלחה בזירה הבינ"ל ועשתה קאמבק אדיר עד להופעה אולימפית שלישית במשחקים האולימפיים. הופעה שהסתיימה כאמור ב-2 מדליות נוספות (כסף וזהב) במשחה השליחים של נבחרת ארה"ב 4x100 ו- 4x200.

דיכאון הוא מצב נפשי שמאופיין באובדן הנאה מפעילויות יומיומיות ומהחיים, ופוגע בתפקוד בכל תחומי החיים כולל בתחום החברתי, המקצועי והתעסוקתי. מי שסובל מדיכאון עשוי לחוות תחושת אנרגיה נמוכה, עצבנות וקשיים להתרכז או לישון, ואף עלול להגיע לכדי מחשבות אובדניות. פעמים רבות הניסיון להסתיר ולעצור את הרגשות מובילים לחוסר שיתוף והתרחקות מאחרים, ומלוים באשמה או בושה רבה. אצל ספורטאים המצופים לסמל בריאות והצלחה, בשל החשש מסטיגמה הקושי לפנות לעזרה גדול עוד יותר.

(Allison Scmitt, photo by Kirk Nelson)
דיכאון בקרב אתלטים.    לא היה רמז לדיכאון שיבוא אחרי המשחקים האולימפיים בלונדון. "היא נכנסת, עם חיוך על הפנים. לא משנה מה היא נדרשת לעשות, היא עושה את זה עם חיוך, והיא מודה לי בסוף האימון כל יום... זאת פשוט שמחה כשהיא בסביבה" סיפר המאמן בוב בואמן בראיון לפני אולימפיאדת לונדון 2012.
שמיט פשוט גדולה ואייקונית מספיק על מנת לספר ולשתף בחוויות שלה מבלי לחשוש למעמדה. עוד לפני האולימפיאדה היא זכתה לכבוד להימנות כאחת מששת הקפטנים הוותיקים של משלחת השחייה האמריקאית. לצערנו המצב שונה בקרב מרבית הספורטאים. האם ספורטאי צעיר מרגיש מספיק בטוח לשתף במצבו הנפשי את המאמנים והצוות המקצועי מבלי לחשוש לאבד הזדמנויות, דקות משחק או לקבל מבט עקום? כנראה שהתשובה היא לא.

רפאלה סילבה שהפכה בין לילה מילדת פאבלות לאלופה אולימפית בג'ודו וגיבורה ברזילאית, מספקת הצצה נוספת לקושי של ספורטאים להיחשף. רק אחרי זכייתה, גילתה וסיפרה על בת זוגתה בראיון וחשפה את נטייתה המינית. הדוגמאות הללו ממחישות כמה ספורטאים נמצאים בארון, לא רק מבחינת נטייתם המינית אלא מבחינת מצבם הנפשי, מצבם המשפחתי או הכללי. אם לאלופים אולימפיים קשה כל כך להיחשף, אפשר רק לשער עד כמה כמעט בלתי אפשרי לסופרטאים שאינם זוכים לתהילה אולימפית לשתף בדיכאון, חרדה או כל קושי אחר ולקבל תמיכה.

עם סיומם של המשחקים האולימפיים ואחרי כל תחרות גדולה, ספורטאים עשויים להרגיש ירידה במצב הרוח גם אם זכו במדליה במה שמכונה לעיתים בלוז או דיכאון שאחרי תחרות. תחושת המסע המפרך לעבר 4 שנים נוספות, הצורך להתמודד עם האובדן וסיום הקריירה, או ההתמודדות עם הקשיים היומיומיים אחרי חווית שיא- כל אלו באופן טבעי הופכים את התקופה שלאחרי התחרות למאתגרת מבחינה נפשית ומטיבציונית. העבודה המקצועית והתמיכה החיונית כל כך לספורטאי צריכה להתחיל כבר אחרי התחרות עבור כל הספורטאים ולא רק עבור המועמדים הבאים למדליה.

אשליית הגולף והקשרה לג'ודו


פסיכולוגיית ספורט
נסו את התרגיל הפסיכולוגי הבא.דמיינו שאתם בגומה השמונה עשרה והאחרונה במסלול הגולף ביום האחרון של אליפות ארה"ב הפתוחה. התרכזו לרגע בשני העיגולים המרכזיים (אחד מימין ואחד משמאל) לאיזה גומה הייתם מעדיפים לכוון, לגומה הימנית או השמאלית?

למעשה שני העיגולים בתמונה בעלי גודל זהה, אך העיגולים מסביבם יוצרים אשליית גודל וכך העיגול הימני עשוי להיראות גדול יותר ביחס לעיגול השמאלי. בניסוי שנערך (Witt, 2012) נמצא כי אם נשנה בעזרת אותה אשליה את הרקע מסביב לגומת הגולף, יהיה קל יותר להטביע כדור בגומה הימנית, רק בשל העובדה שהיא נראית גדולה יותר! ניסוי הגולף מדגים את הקשר הסבוך בין התפיסה שלנו, התחושות שלנו ובסופו של דבר הביצוע. בפועל השינוי הפסיכולוגי בתפיסת הגודל הוביל לשיפור של 10% בביצוע. עשרה אחוזים אשר מבדילים בספורט מקצועני בין הצלחה לכישלון.

מלבד היותם ענפים אולימפיים, המשותף לענפי ספורט יחידניים דוגמת ג'ודו וגולף הוא האתגר בשמירה על תחושת מסוגלות יציבה במהלך התחרות. בג'ודו במהלך העצירות בקרב,  אחרי קבלת ניקוד ובהמתנה בין הקרבות. בגולף בין החבטות ובמעבר בין הגומות. 



פסיכולוגיית ספורט
(Tony Romo, Credit: Keith Allison)
תחושת מסוגלות. מדוע קל יותר להטביע כדור בגומת גולף שנראית גדולה? פשוט מפני שאנו חושבים שזו משימה שנהיה מסוגלים לבצע ביתר קלות. התחושה שאנחנו מסוגלים לבצע מטלה מסוימת בהצלחה מכונה בפסיכולוגיה מסוגלות עצמית (self-efficacy). זו תחושה מרכזית אשר משפיעה על התנהלותנו בעולם, והיא נמצאה קשורה לביצועים בתחומים רבים כולל לביצועים בספורט (Moritz et al., 2000). ספורטאי אשר מרגיש מסוגל להתמודד עם מטרה שניצבת מולו, ישקיע יותר בהשגתה גם מול מכשולים אפשריים. כמובן שהכיוון מעגלי וגם מי שחווה הצלחות ספורטיביות פיתח עם הזמן את תחושת המסוגלות שלו. זה בדיוק אותו היגיון שמציע לנו להציב מטרות באופן הדרגתי על מנת לבסס תחושת הצלחה ומסוגלות.

פיתוח תחושת מסוגלות. פסיכולוגים של ביצוע מיטבי ופסיכולוגים של ספורט, עסוקים בשאלה האם ניתן לפתח תחושת מסוגלות. שאלה חשובה לא פחות היא כיצד ניתן לשמור על תחושת מסוגלות יציבה בענפי ספורט בהם יש יותר זמן "מת" בתחרות כמו בטורניר ג'ודו אולימפי בו הג'ודוקא ממתין בין קרב לקרב, וגם מצבי הובלה ופיגור עשויים להתהפך בין רגע בשבריר של חוסר ריכוז או ספק עצמי. גם בטורניר גולף נדרשת המתנה ארוכה בין גומה לגומה, ובין חבטות, המתנה בה עשויים להתגנב ולצוץ ספקות עצמיים.
פיתוח תחושת מסוגלות הינה משימה קשה אשר דורשת מאמץ רב ועקבי, אולם אין עוררין כי שכרה בצידה. ויש מקום לתקווה. מחקרים מראים כי ניתן לשפר בעבודה פסיכולוגית את המסוגלות העצמית. במחנה אימונים אינטנסיבי אשר לאחריו המשיכו שחקני גולף להיפגש עם פסיכולוג, עלתה תחושת המסוגלות שלהם בנוסף למדדים חיובים אחרים (Zagórska & Guszkowska, 2014). כמובן שמעבר להשפעה האפשרית של תחושת המסוגלות על הביצוע הספורטיבי, קיימות גם השלכות רצויות על תחושת הסיפוק והאושר.

תחושת מסוגלות עצמית מצטרפת למספר אמונות בסיסיות שאנו מחזיקים ביחס לעצמנו ולשאלה האם ביכולתנו להשפיע על הסביבה. מדובר באמונות בסיסיות אשר מכתיבות את תפישת עולמנו ומעצבות את התנהגותנו דרך מעגלים שליליים וחיוביים. ציפייה להצלחה מביאה לגיוס משאבים וליכולת טובה יותר לנהל אותם ביחס למטרות ויעדים נכספים ולבסוף גם להשגתם.