בריאות נפשית במועדונים ואגודות ספורט מקצועני

"במים הם לא יכולים לראות אותך בוכה" כתבה אמנדה בירד, שחיינית אולימפית מהמצליחות והמפורסמות בעולם, כבר ב-2012, "כולם עוברים משהו" כתב קווין לאב שחקן ה-NBA בכתבה שפרסם ב-2018; "משקל (עול) הזהב" נבחר בשנת 2021 לשם הסרט שהפיק מייקל פלפס במטרה לעודד את השיח על בריאותם הנפשית של ספורטאים. אין ספק. השיח על בריאות נפשית בעולם הספורט המקצועני קיבל תנופה משמעותית בשנים האחרונות, ומדובר במהפכה של ממש ביחס לנושא.

(1) מצב בריאות הנפש בספורט המקצועני

התמודדות עם קשיים נפשיים בעולם הספורט התחרותי הקשוח, בו הספורטאיות והספורטאים עושים כמעט את הבלתי אפשרי, משרטטים את גבולות היכולת האנושית להתמודד עם אתגר וקושי מבלי לוותר, עדיין עשויה להפתיע רבים. בפועל כמעט 35% מהספורטאים המקצוענים מתמודדים עם קשיי רגשיים מסוג כלשהו. קשיים אלו יכולים להיות אתגרים רגשיים כתחושות דיכאון וחרדה, ולהתעצם על לכדי הפרעות של ממש הפוגעות משמעותית באיכות החיים וביכולת לתפקד. לאורך השנים, תחום בריאות הנפש והרווחה הנפשית של הספורטאים הוזנח, ומרבית המחקרים התרכזו בחקר וטיפול בהיבטים אשר נקשרו באופן ישיר לקשיי ביצוע ספורטיביים (חרדת ביצוע לפני תחרות לדוגמה). בשנים האחרונות התגברה ההכרה שלא ניתן לנתק את חיי הנפש, הבריאות והרווחה הנפשית של הספורטאיות והספורטאים מתפקוד ושגשוג על המגרש ומחוצה לו. סיפורה של סימון ביילס באולימפיאדת טוקיו 2020 המחישה זאת באופן נחרץ.

(2) אחריות הקבוצה והארגון

תוכנית בריאות נפשית בספורט
בפריימר ליג, מועדוני הכדורגל האנגליים ברייטון וטוטנהאם כבר איישו את תפקידי הפסיכולוגים אשר אמונים על בריאות הנפש והרווחה הנפשית במועדון. הם מתגאים בכך שהם מאפשרים כתובת ברורה ויצירת תוכנית אקטיבית הדואגת לרווחתם ובריאותם של הכדורגלנים. הועד האולימפי האמריקאי מעודד ומקשר בין פסיכולוגים קליניים ופסיכיאטרים לבין ספורטאים המתמודדים עם קשיים. כל קבוצות ה-NBA מחויבות כבר מעונת 2019-2020 להעסיק אדם אחד לפחות הממונה על נושא בריאות הנפש בקבוצה. אלו רק דוגמאות לדרך בה ארגוני ספורט גדולים מקבלים אחריות רבה יותר על בריאותם הנפשית של הספורטאים והספורטאיות שלהם. בכל המקרים הללו לא מדובר על פסיכולוג ספורט או יועץ מנטאלי בנושא העלאת ביצועים - מדובר על איש בריאות הנפש שאמון על בריאותם הנפשית של הספורטאים והספורטאיות- טיפול בחרדות, משברים, נקודות שפל, כעסים, הפרעות אכילה ואתגרים רגשיים אחרים. אלו רק דוגמאות מעטות והכיוון ברור. כבר מספר עשורים בחברות מובילות בשוק העבודה קיימת הכרה לגבי אחריות המעסיק על בריאות ורווחת עובדיו, הכרה שהגיעה באיחור לעולם הספורט. זה לקח קצת יותר (מדי) זמן, אך המגמה ללא ספק משתנה, והמועדונים יקפצו על הרכבת ויובילו אותה או יהיו מובלים ע"י דרישות מטעם האיגודים המקצועיים ואיגודי השחקנים, בדיוק כפי שקורה כרגע ב-WNBA שנגררת אחרי ה-NBA בהתייחסות לבריאות הנפש של שחקניות הכדורסל. 

בעבר מקצוענות המועדונים נמדדה באיכות המתקנים, ציוד האימון (תוכנות מחשב ו-GPS), תוכניות האימונים, בדיקות רפואיות ייעודיות, מעטפת תזונה וכושר. כיום, אחרי אולימפיאדת טוקיו, ואחרי שינוי המגמה ב-NBA ובפריימר ליג, מבחינת של המועדונים הגדולים בעולם איש בריאות הנפש הוא חובה - בכך הם מעלים ומובילים את הסטנדרטים ביחס לבריאות הנפשית של הספורטאיות והספורטאים. הדרך עוד ארוכה, אבל הקבוצות וארגוני הספורט הנחשבים בעולם מובילים זינוק של ממש בהתייחסות לנושא הבריאות הנפשית בספורט - למעשה הם מובילים התייחסות מקצועית ושלמה יותר לספורטאים והספורטאיות שלהם כני-אדם שלמים, ולא רק ע"פ תפקודם הספורטיבי על המגרש.

לקבוצות המצליחות וארגוני הספורט הגדולים יש כוח תקשורתי ותודעתי רב, ועם הכוח מגיעה האחריות. כבר שנים שמועדוני ספורט גדולים וספורטאים בולטים כגון לברון ג'יימס או ליאו מסי מחזירים לקהילה בנושאים חינוכיים באמצעות התנדבות, תרומה והקמת עמותות אשר מקדמות נושאים חינוכיים. נראה שהצעד הבא הוא הכרה בחשיבות קידם הבריאות והרווחה הנפשית של האתלטים והאתלטיות, ההשפעה של צעד כזה על האוכלוסייה הכללית תהיה מדהימה, בדיוק כפי שמסיבת העיתונאים ב-7 בנובמבר 1991, של מג'יק ג'ונסון, אחד משחקני בכדורסל הטובים אי-פעם, ניפצה את הסטיגמה ותרמה למודעות של מחלת האיידס. 


(3) כתובת ברורה, תוכנית אקטיבית

תפיסת האחריות המשתנה של המועדונים הגדולים ביחס לבריאות הנפשית של הספורטאיות והספורטאים שלם, מובילה להשקעת משאבים ספציפית בנושא במועדונים. גישה פרואקטיבית נדרשת בכל תוכנית השואפת לקדם בריאות נפשית בסביבה תחרותית. גישה כזאת צריכה לכלול מספר עמודי תווך, בין היתר לכלול העלאת מודעות לנושא, והתייחסות לבריאות נפשית של ספורטאים וספורטאיות מתוך גישה מתמשכת. מחקר שנעשה לאחרונה מצביע על כך שכאשר שואלים ספורטאים וספורטאיות בספורט המקצועני אם יש מקום לסריקה שגרתית של בריאותם הנפשית, רובם המוחלט משיב בחיוב. סינון ומעקב מתמשך הינה אחת הדרכים המוצלחות ביותר ליישם תוכניות שכאלו. כבר לפני עשור אחד ממאמני הכדורסל הבכירים בארץ הקדים את הטרנד העולמי הנוכחי וטען בשיחתנו שאם מודדים את חומצת החלב בשרירים של הספורטאים, ואם מודדים את השחיקה הגופנית שלהם, למה לא מודדים גם את המצב הנפשי שלהם לאורך העונה?

שיחה עם שרה מרנס - NYC Ballet Principle Dancer

פסיכולוגיה בלט
Sara Mearns, Credit: NYCB Paul Kolnick
את הראיון עם שרה מרנס, אחת מרקדניות הבלט הקלאסי המפורסמות והמעוטרות ביותר בעולם, ערכתי בשלהי תקופה הקורונה בניו-יורק. העיר שלא ישנה לעולם, החלה להתחסן ולצאת לאיטה מסגר ומהשינה הממושכת שנכפתה עליה. מרנס
, רקדנית ראשית (principal dancer) עם רפרטואר מרשים של הופעות, אשר כולל (איך לא), את אגם הברבורים בגיל תשע-עשרה ב-NYCB. רומנטית, חסרת מורא, דרמטית ומחוברת באופן עמוק למוזיקה - אלו קמצוץ מהסופרלטיבים שיוחסו למרנס אשר נתפסת כרקדנית ייחודית בעיני רבים, וכפי שמתגלה בראיון עמה, ייחודיותה נובעת גם מאישיות צנועה, נעימה אך ישירה ומלאת חיוניות. 

בראיון דיברנו על היכולת להיות מי שאת בסביבה תחרותית ודורשנית, להתפתח מסיטואציות קשות, לתת לעצמך את החופש להרגיש גם לא טוב, ועל החינוך הנדרש בסטודיו.


קורונה וספורט מקצועני

כמקובל בעולם, לאורך הריאיון מתייחסת מרנס לרקדניות כאל אתלטיות לכל דבר. אתלטיות ואומניות כמובן. להתפרצות הקורונה היו השפעות מרחיקות לכת על אתלטים, במגוון ענפי ספורט תרבות ומופעים, כמו גם על הרקדניות והרקדנים מסביב לעולם. ניו-יורק סיטי בלט (New-York City Ballet) סגר את שעריו שנה שעברה עד לתום עונת 2021, וכך גם רקדניות הבלט, כמו מרנס, נותרו ללא הופעות בשנה החולפת. "זה מאבק מאוד מאוד מאוד גדול" מספרת, "בדיוק סיימנו את עונת החורף, והיינו אני והרקדנים האחרים, בכושר עילאי... היינו אמורים לצאת למסע הופעות בלונדון, והרגשנו כאילו השטיח נשמט תחת רגלינו". שרה מתארת את הפער הגדול מיום אימונים רגיל ב-NYCB - אינטנסיביות גבוהה של 12-13 שעות אימון ביום, ואז סגר נופל על ניו-יורק. "זה מה שהכי כעסתי עליו, נכנסתי למצב של דיכאון ושאלתי איך אני יכולה לעשות את זה - לשמור על שגרת אימונים אינטנסיבית שהיא בלתי אפשרית, כשניו-יורק בסגר, וכשמסביב מאות אנשים מתים ביום. בחודשים הראשונים הייתי במקום מאוד אפל, ולא ידעתי איך להתנהל". בסופו של דבר חדר השינה השני בדירה של מרנס ובן-זוגה הוסב לסטודיו, כך יצרה לעצמה מקום בטוח שבו התאמנה "גם אם עשיתי שיעור אחד, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני אתלטית, שאני אומנית, שאני עדיין האדם הזה ושאני צריכה לשמור על זה בטוח".

לצד התסכול מחוסר ההכרה בנחיצות המחול בתחילת הקורונה (בניגוד לספורט שם נשפכו כספי ממשל אמריקאי), מרנס קיבלה הודעות מרגשות מאנשים שצפו בהקלטת עונות קודמות שהועלו לרשת ע"י ה-NYCB. המרגשות ביותר היו אלו שקיבלה מאחיות בבתי-חולים שלצד חולי הקורונה המאושפזים צפו בהופעות המוקלטות. הודעות אשר גרמו לה ולחבריה להרגיש נחוצים, גם אם לא הוגדרו כך ע"י הממשל.

התמודדות עם פציעות

מרנס מתייחסת לנושא הבלתי נמנע של פציעות לאורך הקריירה, "יש צד שאנשים לא רואים ושחשוב לומר לרקדנים צעירים ואתלטים שרוצים להצליח, כי זה יכול מנטלית להוריד אותך, כי זה הרבה להתמודד אתו בעיקר כשאת צעירה ונכנסת לזה (ונפצעת), את צריכה לעשות בחירות מטורפות לגבי הקריירה כשאת צעירה, אני התקבלתי לNYCB בגיל שבע-עשרה, ואף אחד לא מכין אותך מנטלית למה שתצטרכי להתמודד אתו, ואת יכולה להיכנס לדיכאון עמוק כשלפתע את לא בשליטה על הגוף שלך."
מרנס סבלה מכל הפציעות האפשריות. היו לה שתי פציעות רציניות, שהשביתו אותה לשישה חודשים ולתשעה חודשים, כשהפציעה האחרונה הייתה עבורה מתסכלת במיוחד בעקבות כאבים שמנעו ממנה לרקוד, תסכול שגבר כאשר הרופאים בהתחלה לא ידעו מה לא בסדר איתה. מרנס מבקשת להעביר מסר לילדים וילדות צעירות בכל הזדמנות "אתן תפצעו, זה חלק מהחיים והקריירה שלנו, אנחנו אתלטים, אנשים, לא רובוטים, ואתן לא צריכות לקחת את מה שאתן עושות כמובן מאליו. אני לא מצטערת על הפציעה, היא קרתה כי לא נתתי תשומת לב מספקת לגוף שלי וזה מה שצריך לעשות כשאת אתלטית".

"בהחלט התפתחתי מתוך סיטואציות רעות" 

אמרנס אינה חוששת להתייחס באופן כנה לקשיים ואף מדגישה זאת לאורך כל שיחתנו. ההתמודדות ספורטאים עם פציעות עוברת בהאשמה עצמית, חרטות ולעיתים אף תחושת ניכור מהגוף. אני שואל על רגשות שליליים סביב הפציעה והיא מספרת "בהתחלה האשמתי את הגוף שלי - למה הוא עושה לי את זה, למה הוא מאכזב אותי? אבל את חייבת לשחרר את זה. כי אם את לחוצה וכועסת, הגוף שלך מגיב. בפציעת הגב הראשונה שלי, ברגע שהכרתי שאני פצועה, שאני עצבנית, ברגע רע או שלילי, אז אני יכולה להמשיך הלאה והגוף שלי יכול להירגע"
מרנס מוצאת מכנה משותף מבחינת מנגנון ההתמודדות עם פציעות ותקופות קשות כמו שנת הקורונה "זאת אותה התמודדות הייתי צריכה להכיר, בסדר, זה קורה כולם באותה סירה, אני לא לבד, ואנחנו צריכים לעבור את זה יחד, וכל יום הוא יום חדש ונעשה צעד צעד. את לא יכולה לשלוט על הכל, אבל את יכולה לשלוט איך את מגיבה לזה ואיך את מתייחסת לעצמך". בנוסף אומרת "עברתי הרבה דברים אישיים, וזה נשאר אתך, את לא פשוט עוברת את זה וזה עוזב, זה נשאר. זה נותן לך ניסיון ואת גדלה מזה. בהחלט התפתחתי מתוך סיטואציות רעות", "הייתי מאוד טובה ברגעים הללו להישאר קרובה לעצמי".

"אני פשוט יכולה להיות אני" 

היכולת אותה מתארת מרנס להישאר קרובה לעצמה מהווה ללא כל ספק רכיב משמעותי בחוסן נפשי וביכולתה להצליח בסביבה כה דורשנית. אך יכולת כזאת אינה מגיעה בקלות אלא מתפתחת לאורך זמן ותלויה בגורמים נוספים, כגון בסביבה בה אנו מתפקדים. לדעת לשחרר הוא אחד הקשיים המרכזיים כאשר אנו נדרשים לבצע, להתחרות ולהופיע באופן מיטבי. לעיתים אנחנו מנסים יותר מדי, לא מצליחים להיות מחוברים לעצמנו ושואפים לאידיאל שאנחנו חושבים שמצופה מאתנו."הייתי צריכה ללמוד את זה דרך הרבה שנים של להתאמץ חזק מדי כל הזמן, הלהקה (NYCB), הכיריאוגרפים, או פשוט אני שחשבתי שזה מה שאני צריכה להיות כל הזמן, אבל זה גם מה שפוצע אותך, ושוחק אותך, ונשחקתי הרבה מאוד פעמים בגלל זה. אני אוהבת להיות עסוקה כל הזמן, אבל צריך לדעת לא להיות 150% כל הזמן". 
 אני שואל את מרנס בהקשר של "סימפוניה ב-C", על הנוכחות הבימתית הנכונה והחיבור לעצמה. מדובר בבלט של ג'ורג בלנשיין שנכתב לצלילי יצירתו של ביזה (המלחין הצרפתי שכתב את האופרה כרמן), יצירה המאופניית בצלילים דרמטיים ועוצמתיים אשר מזמינים, כמעט לא מותירים לרקדנית ברירה, להיסחף ולהפגין דרמטיות ועוצמתיות דומה. מרנס מספרת כיצד הבינה שהיא לא חייבת להיות עוצמתית ודרמטית, אלא פשוט להיות שם ולתת למוזיקה לעשות את שלה. "עשיתי את היצירה הזאת מאז 2007, אז אחרי כל השנים הללו, הבנתי שאני לא חייבת לעשות את זה באותה דרך, וביססתי את עצמי על הבמה ועם הקהל, הם יודעים מי אני, אז אני פשוט יכולה להיות אני, להיות שרה, אני לא צריכה להיות הדבר הזה שצריך לצאת כל פעם עם כל הדרמה הזאת מעל כל מה שאני באמת" אומרת ומחווה תנועה גדולה בידיה.

מרנס נזכרת בסוזן פרל, אחת מאושיות הבלט האמריקאיות במאה ה-20, שהייתה הבלרינה הראשונה עליה התבסס הבלט "יהלומים" שכתב ג'ורג' בלנשיין בשנת 1967 ל-NYCB. פרל הייתה זו שאימנה את מרנס כאשר נכנסה לנעליה והיא נזכרת מה פרל אמרה לה באותו הזמן: "אל תנסי להתעלות על צ'ייקובסקי, את לא תנצחי". זה קשה, זה לוקח הרבה זמן והרבה ניסיון על הבמה כדי להבין את זה אומרת מרנס "אני מרגישה מאוד בטוחה עכשיו לצאת לשם באופן רגוע ולהיות בטוחה בעצמי ובמי שנהייתי כבלרינה, "וזה לוקח ה-מ-ו-ן זמן וה-מ-ו-ן ניסוי וטעיה, ובאמת לעשות בלאגן על הבמה וללמוד איך אני יכולה שזה לא יקרה שוב - להשתנות מנטאלית ולפתור את זה באותו רגע כשאני מגזימה, כי המוזיקה, הפרטנר שלי, הרקדניות האחרות על הבמה - הכל צריך להיות ביחד, זה לא יכול לעסוק רק בי, יש המון דברים נוספים שנכנסים למופע כדי שזה יקרה".


סביבת הסטודיו, חינוך וגיוון

"ההורים והמורים צריכים להבין מה באמת נדרש להיות אתלטים. זה עניין של חינוך, להסביר לאנשים שעוטפים את התלמידים - כי אז הם עוזרים לתלמידים. התלמידים לא יכולים לעשות את זה בעצמך, הם צריכים ללמוד את זה מהאנשים בסביבתם. וזאת לא יכולה להיות סביבה תחרותית, כמובן שיש מידה של תחרות, אבל לא כמו בברבור שחור. זא לא אמור להיות ככה, כי לא כולם יכולים להגיע ללהקות הגדולות, אבל יש בחוץ כל כך הרבה שרקדנים יכולים לעשות - להקות שונות, סוגי תנועה שונים, זה לא שאם את לא מתקבלת ל-NYCB אז זה נגמר או שחייך נגמרו - זה  ממש לא ככה וצריך ללמד את זה."

בניגוד למקום בו נמצאת כיום, מרנס לא הייתה מהמובילות בביה"ס לריקוד גם בגיל מאוחר יחסית "גם אני לא חובבת גדולה של תחרויות, השתתפתי בתחרות בלט ונופיתי בסיבוב השני. נופיתי. אבל הצלחתי. את יכולה לזכות בתחרות אבל זה לא אומר שתתקבלי לבי"ס לריקוד". כאני שואל אותה על כך היא עונה בהתלהבות "כן! בכל הראיונות שלי כשאני מדברת עם רקדניות צעירות אני אומרת חבר'ה הייתי בתחתית הכיתה שלי. נופיתי מתחרויות, המורים לא רצו אותי ב-  School of American Ballet (SAB), אני ביקשתי מהם להישאר, זה מה שנדרש לפעמים, לא רואים אותך וזה לא משנה, מה שמשנה זה העבודה הקשה שאת משקיעה והתשוקה שיש לך לאומנות שלך, וזה מה שעובר."

"יש מגמה גדולה עכשיו של גיוון, שבלט וריקוד הם לא רק לסוג אחד של אדם, את לא צריכה סוג מסוים של גוף, או סוג מסוים של מראה כדי להצליח או להיות טובה בזה, ואני חושבת שהמגמה הזאת מתחילה ואנשים מתחילים יותר לדבר על זה, ולקבל עוד תלמידים שלא נראים בדיוק אותו הדבר. אני לא נראית כמו כל הקולגות שלי, מעולם לא נראיתי ולעולם לא אראה ככה, אני נראית כמו אישה אמיתית, אני לא נראית כמו דמות מקלות, אתה יודע. והיה לי קשה לי להתגבר על זה כי יש את הסטיגמה הזאת שאני חייבת להיראות רזה ככה, אבל אנשים בכנות לא באמת רוצים לראות את זה (את הסטיגמה הזאת) לפעמים, הם לא רוצים לראות מישהו שלא אכל" זה משתפר, ואני חושבת שככל שיהיו יותר רקדנים שנראים שונה, זה יפתח אפשרויות גם בבתי הספר, ויותר בנים ובנות יגידו לעצמן "אה.. בעצם אם היא נראית ככה, אולי גם אני יכולה." ב-NYCB אנחנו כולנו רקדניות בלט, אבל רוקדות מאוד שונה, וכולנו טובות במשהו - אתה יודע אין לי את הקפיצה של רקדנית אחרת, אבל לה אין את הארבסק שלי, לכולנו יש הצלחות שונות, זה טוב, זה נפלא וזה מה שהופך את החברה שלנו לכזאת. אני מקווה שזה ימשיך ויגיע לבתי הספר,  כי אז יהיה לנו יותר מגוון וחברה אנרגטית ואקלקטית, ולא רק לראות רקדנים שנראים אותו דבר".

פסיכולוגיית ספורט, רווחה נפשית והחופש לפעמים גם להרגיש לא טוב

"אם היה לי מופע לא טוב זה לא אומר שאני אדם רע, אתלטית רעה או רקדנית רעה. אני אנושית ולא כל יום יהיה מעולה.. אנחנו צריכים להיות נחמדים לעצמנו כשדברים לא הולכים כמו שצריך, כי דברים לא תמיד הולכים כמו שצריך. אנחנו עובדים ומתאמנים באופן מתמיד, מנסים להגיע לשלמות ולשפר דברים, ולהגיע לנקודה שאנחנו יכולים להירגע ולסמוך על האימונים שלנו. זה לוקח הרבה זמן להגיע לשם, ולדעת שהשקעת את מה שיכולת, אבל לפעמים את לא מגיעה לשם, כי את כל כך אוכלת את עצמך להיות מושלמת ולהיות הדבר הזה, שאת לא מגשימה את הפוטנציאל שלך. ראיתי את זה קורה להרבה רקדניות, הן נהיות כל כך אובססיביות להיות בדרך מסוימת, ולא מרשות לעצמן להיות מי שהן

על העבודה הפסיכולוגית ב-NYCB מספרת "בהחלט, יש לנו גישה בשנים האחרונות למומחי בריאות הנפש, הם למעשה בצוות, ומאוד מודעים למצבנו הנפשי. כי אם אנחנו לא בסדר מנטלית, אנחנו לא יכולים לתפקד. זה הכל קשור כמו שאמרתי קודם, צריך לוודא שכולם בסדר ואם מישהו לא, אז לקיים על זה דיאלוג פתוח. הרבה מזה זה תקשורת, זה לא רק לשלוח מישהו לטיפול, צריך לדבר איתם - המנהל, הבוס ולוודא שהרקדנים יודעים שהם יכולים לדבר אתך. בשלוש השנים האחרונות בהחלט עברנו הרבה ב-NYCB. עברנו הרבה והרקדנים היו צריכים מקום לומר את מה שצריך לומר, ואפשרו לנו את זה". כך גם בתקופת הקורונה מספרת מרנס כיצד ב-NYCB אפשרו מקום שכולם יוכלו לפרוק מה שצריך, בפגישות פרטניות או קבוצתיות.

ובהקשר החברתי והיחס של כולנו לספורטאים ואתלטיות? "אני חושבת שיש משהו בלאפשר לאתלטיות להיות מי שהן. למרות שעובדים קשה, צריך לאפשר להן להיות מי שהן, הן לא יכולות להיות רק תוצר של מה שאנחנו רוצים שהן תהינה". כמצופה מאחת הרקדניות הטובות בעולם, היא מתחזקת חשבון אינסטגרם מרשים. אך היא מחזיקה בהשקפה מורכבת לגבי המדיה החברתית אשר יכולה להיות מאוד מאוד מזיקה, אך גם טובה לדבריה - אם נראה באמצעותה שאנחנו אנושיים, שיש לנו רגשות ושצריך לכבד את זה "אי אפשר לצפות מאתנו להיות מה שרוצים שנהיה, אנחנו מנסים להיות הכי טובים שאנחנו יכולים, אבל אנחנו לא יכולים להיות תמיד הכי טובים שאפשר, צריך לאפשר לנו להיות אנושיים". אני מסכם את המסר הזה של שרה באמירה- זה בסדר לא להיות בסדר. "בדיוק! זה מאוד בסדר לא להיות בסדר".

פסיכולוגיית ספורט קלינית

פסיכולוג ספורט קליני
בשנים האחרונות אנו עדים למספר מגמות בתחום הפסיכולוגיה הקלינית ובתחום פסיכולוגיית הספורט אשר מעצבות ומדגישות את חשיבותה של פסיכולוגיה קלינית בספורט התחרותי. על מנת להבין את חשיבותה של פסיכולוגיית ספורט קלינית יש להבין את תפקידם המסורתי של הפסיכולוגיה הקלינית ופסיכולוגיית הספורט. באופן מסורתי נהוג לראות את הפסיכולוגיה הקלינית כפסיכולוגיה טיפולית, אשר תפקידה לתת מענה לקשיים נפשיים ולהסיר מכשולים פנימיים ובכך לעודד בריאות נפשית.
כך לדוגמה, אדם המתמודד עם חרדה, אשר חווה חוסר ביטחון ומחשבות טורדניות ומדאיגות, פונה לטיפול והקטנת החרדה מאפשרת לו לחזור לחיים תקינים יותר, חופשיים יותר ועם רווחה נפשית גבוהה יותר. אמנם עיסוקה העיקרי של הפסיכולוגיה הקלינית היא טיפול בקשיים, אולם מאז ומעולם זרמים שונים בפסיכולוגיה קלינית התייחסו לביטוי עצמי מלא, יותר מאשר רק הסרת סימפטום כזה או אחר.

כולם עוברים משהו, מתישהו

שיתוף הכתבה ב- playerstribune בטוויטר של קווין לאב 
אחד מכל חמישה אנשים במהלך השנה האחרונה סבל מקושי נפשי. אחד מחמישה. ולא מדובר על סתם יום לא טוב במשרד, אלא על תקופה של שבועות רבים שבהם מישהי או מישהו מאיתנו סובל מחרדה, דיכאון או מצבים נפשיים אחרים. מספרים אלא גבוהים עוד יותר במסגרות לחוצות עם דרישות לתפקוד גבוה. כך בבתי-ספר יוקרתיים והישגיים נמצא כי התלמידים נמצאים בסיכון לפתח קשיים נפשיים מגוונים- מהפרעות חרדה ודיכאון ועד שימוש בחומרים (Luthar & Kumar, 2018)- וחוקרים גורסים כי המצב בספורט התחרותי רווי המתחים אינו שונה (Rice et al., 2016; Roberts, et al., 2016). אבל מדוע בריאותם ורווחתם הנפשית של הספורטאים המקצוענים זוכה למיעוט מחקר ביחס לסביבות אחרות הדורשות תפקוד גבוה ועמידה בלחצים? ומדוע חלק קטן מדי מהמחקר בתחום הפסיכולוגיה של הספורט (Rice, 2016) מתייחס לבריאותם ורווחתם הנפשית של ספורטאים למרות שהנושא לא חדש?

שחיקה ותסמונת אימון יתר

פסיכולוגיית ספורט
(Photo by Abigail Keenan)
שחיקה הנה מצב מתמשך של תשישות וירידת כוחות כתוצאה מלחץ מתמשך, המלווה בתחושת ניכור וניתוק מהסביבה ומעצמנו, במקביל לירידה בתפקוד וביעילות. שחיקה נוצרת כאשר מופר האיזון בין עומס הדרישות לבין המשאבים הזמינים. המונח שחיקה (Burnout) הוצג בשנת 1974 על ידי פסיכולוג גרמני בשם פרוידנברגר (Freudenberger), והמחקר בנושא התפתח במהירות עם העניין והמודעות הגוברת להשפעות השליליות של לחץ על יעילותם, נפשם ובריאותם של עובדים. כך לדוגמה ידוע היום כי אלו אשר סובלים מלחץ מתמשך בעבודה מצויים בסיכון מוגבר של 50% ללקות במחלת לב כלילית (2006 ,Kivimaki, et al). דוגמה קיצונית להשפעתו השלילית של הלחץ, אפשר למצוא ביפן ומזרח אסיה בתסמונת המכונה קרושי (Karōshi) כאשר עובדים מוצאים את מותם בשל עומס עבודה קיצוני ומתמשך.

הפסיכולוגיה של קליעות עונשין

kevin durant
(Kevin Durant, Credit: Kent Chiu)
בשנת 1985 הגיע לליגה הטובה בעולם קארל מלון, מי אשר לימים יכונה "הדוור" (because he always delivered), ויתמקם במקום השני ברשימת קלעי כל הזמנים אחרי קארים עבדול-ג'אבר עם 36,928 נקודות- מתוכן מעל רבע- 9,787 נקודות נקלעו מקו העונשין. עונתו הראשונה של מלון הייתה גם עונתו הגרועה ביותר מקו העונשין עם 48% בלבד. עונתו השניה, השלישית והרביעית הסתיימו עם 60, 70 ו-76 אחוז מהקו. שיפור עקבי, אך חשוב מכך שיפור יציב שנשמר לאורך הקריירה- חמשת עונותיו האחרונות של "הדוור" הסתיימו עם 78.4% אחוזי הצלחה מקו העונשין. קארל מלון הוא הוכחה לכך ששיפור אחוז הקליעה מקו העונשין הוא בר השגה גם בקרב שחקנים עם אחוזים התחלתיים נמוכים במיוחד.

האם ספורטאי שסבל מדיכאון יכול לתפקד?

(Allison Scmitt, photo by Kirk Nelson)
התשובה היא כן. הבריכה בריו סיפקה הוכחה חותכת לכך. המסע אל עבר שתי המדליות האחרונות של אליסון שמיט החל בינואר 2015, כאשר אליסון פנתה לטיפול פסיכולוגי. אחרי הופעה מוצלחת וזכייה ב-5 מדליות באולימפיאדת לונדון שמיט החלה לסבול מדיכאון והתקשה להשיג תוצאות בתחרויות. שנתיים וחצי היא שמרה זאת לעצמה ולא העזה להיעזר בסובבים אותה. היא לא רצתה לצאת מהמיטה וחוותה רגשות דיכאוניים מכבידים. לאחר שאזרה אומץ היא שיתפה את באומן (מאמן השחיה) ואת פלפס (השחיין הכי מאותר אי-פעם) והחלה להיעזר בטיפול פסיכולוגי. היא החלה לחזור לעצמה ולהתחרות בהצלחה בזירה הבינ"ל ועשתה קאמבק אדיר עד להופעה אולימפית שלישית במשחקים האולימפיים. הופעה שהסתיימה כאמור ב-2 מדליות נוספות (כסף וזהב) במשחה השליחים של נבחרת ארה"ב 4x100 ו- 4x200. הסיפור של שמיט מדגיש את חשיבותה של פסיכולוגיית ספורט קלינית - עיסוק ברווחת הספורטאי, ולא רק על מנת לקדם את הבצועו הספורטיבי.

אשליית הגולף והקשרה לג'ודו


פסיכולוגיית ספורט
(Tony Romo, Credit: Keith Allison)
מדוע קל יותר להטביע כדור בגומת גולף שנראית גדולה? פשוט מפני שאנו חושבים שזו משימה שנהיה מסוגלים לבצע ביתר קלות. התחושה שאנחנו מסוגלים לבצע מטלה מסוימת בהצלחה מכונה בפסיכולוגיה מסוגלות עצמית (self-efficacy). זו תחושה מרכזית אשר משפיעה על התנהלותנו בעולם, והיא נמצאה קשורה לביצועים בתחומים רבים כולל לביצועים בספורט (Moritz et al., 2000). ספורטאי אשר מרגיש מסוגל להתמודד עם מטרה שניצבת מולו, ישקיע יותר בהשגתה גם מול מכשולים אפשריים. כמובן שהכיוון מעגלי וגם מי שחווה הצלחות ספורטיביות פיתח עם הזמן את תחושת המסוגלות שלו. זה בדיוק אותו היגיון שמציע לנו להציב מטרות באופן הדרגתי על מנת לבסס תחושת הצלחה ומסוגלות.
נסו את התרגיל הפסיכולוגי הבא.דמיינו שאתם בגומה השמונה עשרה והאחרונה במסלול הגולף ביום האחרון של אליפות ארה"ב הפתוחה. התרכזו לרגע בשני העיגולים המרכזיים (אחד מימין ואחד משמאל) לאיזה גומה הייתם מעדיפים לכוון, לגומה הימנית או השמאלית?

הקונפליקט הנשי בספורט תחרותי

הקונפליקט של נשים בספורט נובע מההתנגשות בין שתי ציפיות חברתיות. מצד אחד, ספורטאית תחרותית מצופה לנצח בעזרת תחרותיות גבוהה, אגרסיביות וכוח, ומצד שני הספורטאית עדיין נבחנת על פי אידאלים נשיים מסורתיים כגון הופעה חיצונית והתנהגות נשית. ספורטאים גברים בדרך כלל לא חווים את הקונפליקט הזה מכיוון שהתכונות הנדרשות לניצחון ספורטיבי נחשבות "גבריות" בחברה, ולכן לא עומדות בסתירה עם זהותם הגברית. כמובן שספורטאים העוסקים בספורט אשר נחשב נשי (ריקוד, החלקה על הקרח) יחוו קונפליקט דומה, בעיקר בשנות ההתבגרות. במערכת הפרסום המשומנת של נייק, ידעו לעשות מהקונפליקט בין הופעה נשית לבין מצוינות ספורטיבית פרסומת מבריקה עם מריה שראפובה.


מחסום פסיכולוגי וריצת ה-4 דקות למייל

ביום השישי לחודש מאי, 1954 נעשתה היסטוריה ורוג'ר בניסטר (Roger Bannister) סיפק את אחד הרגעים האייקוניים בספורט כאשר רץ מייל אחד ב-3 דקות, 59.4 שניות. באותן שנים, רב הפיזיולוגים היו משוכנעים שלא ניתן לרוץ מייל אחד (כ-1,609 מטר) בפחות מ-4 דקות ויצרו את אחד מהמחסומים הפסיכולוגיים המפורסמים ביותר בתחום האתלטיקה- ריצת ה-4 דקות למייל ("the four minute mile")- הריצה הבלתי אפשרית. 

אכזבה בדרך לתהילת עולם. כדרכם של חיים, בדרך לתהילה זכה בניסטר ללא מעט ביקורת מהעיתונות, אכזה והחמצה. הביקורת מצד העיתונות הבריטית הגיעה לאחר שבחר לא להתחרות בלונדון ב-1948 ולחכות למשחקים האולימפיים בהלסינקי 1952. אכזבה, כאשר הגיעו המשחקים להם חיכה בהלסנקי והחמיץ מדליה