הפרעות אכילה בקרב ספורטאים

הפוסט הנוכחי קשור למפגש בין פסיכולוגיה קלינית ופסיכולוגיית ספורט ועוסק בהפרעות אכילה בקרב ספורטאים. ספורט עשוי לספק הזדמנות לבריאות וחוזק נפשי, אך עלול להזיק כאשר אינו נעשה במינון ובתנאים הנכונים, או בפרספקטיבה בריאה.
כשאנו מעוניינים להפחית ממשקלנו עומדות בפנינו שתי אפשרויות- הפחת קלוריות (הגבלת אכילה או מאכלים) או הוצאת קלוריות (הגברת פעילות גופנית). במינון מתאים לשתי האפשרויות השפעה פיזית ונפשית חיובית. במינון קיצוני לשתיהן השפעה הרסנית והן עלולות להעיד על התפתחותם של דפוסי אכילה ואימון לא תקינים ולהחריף לכדי הפרעת אכילה.
נהוג לראות הפרעות אכילה על רצף שנע בין אכילה נורמאלית ועד הפרעות אכילה קשות, כגון אנורקסיה ובולמיה. גם הפרעות אכילה שאינן עונות לקריטריונים הפורמאליים של אנורקסיה או בולמיה עלולות להוביל לנזק בריאותי ונפשי ולהעיד על מצוקה פסיכולוגית קשה הכוללת דיכאון, הערכה עצמית ירודה, עיוותי חשיבה ודימוי גוף מעוות.

(credit: Andrew Repcik)
אך האם ספורטאים נמצאים בסיכון מוגבר לפתח הפרעות אכילה? ידוע כי שכיחותן של הפרעות אכילה גדולה יותר בקרב נשים מגברים (כ-90% נשים). אולם, חוקרים מנסים לבדוק האם לספורטאים סיכון מוגבר לפתח הפרעת אכילה? כנראה שכן. עם זאת, מעניין לגלות שאין אחידות בנושא זה במחקרים השונים. למרות שמרבית המחקרים הראו סיכון גבוה יותר לפיתוח דפוסי אכילה בעיתיים בקרב ספורטאיות, מספר מחקרים דווקא הראו סיכון מופחת ביחס לאוכלוסיה הכללית. מה שכן ניתן לומר בבירור הוא שספורטאיות עלית בענפי ספורט מסוימים נמצאות בסכנה לפתח הפרעת אכילה ביחס לאוכלוסיה הכללית, סכנה שעשויה להתגבר עם פרישתן. ייתכן והדבר נובע מהלחץ המוגבר בהן נתונות נשים בספורט

גורמי הסיכון הייחודיים בקרב ספורטאים לפיתוח הפרעת אכילה הינם: לחץ מאמנים על המשקל הרצוי; לחץ חברתי מצד חברי הקבוצה הקשור לסטריאוטיפים על הדרך בה הספורטאית אמורה להיראות (האמונה ש"רקדנית צריכה להיות רזה"); ענף עם קטגוריות משקל היוצר לחץ לשינוי משקל מהיר לקראת תחרויות, ועיסוק בענף "אסתטי" (כגון התעמלות קרקע) בו קיים ניקוד שופטים, כך שלהופעה חיצונית עשויה להיות תרומה לניקוד. בנוסף, בעידן המדיה של ימינו, יש מספורטאית דרישה להיות אייקון של הצלחה. היא אינה נתפשת רק כאתלטית אלא כמותג וככזאת עליה "לעבור מסך", להיות אידיאל יופי נשי, להיות סלבריטאית, לקבל חוזה פרסום וכך הלאה (לדוגמה הטניסאית אנה קורניקובה מפורסמת לא בשל הישג משמעותי בקריירה אלא בשל חוזי פרסום ודוגמנות מתגמלים).

הפרעת אכילה בספורטאים עשויה להתבטא באופן שונה מאשר באוכלוסיה הכללית. בשנים האחרונות מזהים ארבע הפרעות אכילה ייחודיות לספורטאים:
1. הטריאדה האתלטית (Female Athlete Triad- FAT)- מתייחס להופעתם של 3 אפיונים: הפרעה באכילה (לאו דווקא מאובחנת); אל-ווסת (הפסקת המחזור החודשי) ; אוסטיאופורוזיס (אובדן צפיפות עצם).
2. אנורקסיה אתלטיקה (Anorexia Athletica) – מצב שבו חרף פעילות גופנית מאומצת צריכת הקלוריות מופחתת, קיימת ירידה של יותר מ-5% מהמשקל המצופה, תלונות גופניות על מערכת העיכול ופחד קיצוני מעלייה במשקל.
3. התמכרות לאימונים או אימון יתר (Excessive or Compulsive Exercise) – מצב בו קיים צורך ונוקשות ביחס לשגרת אימונים באופן שפוגע בתפקוד בתחומי החיים השונים ומסב נזק גופני ו/או פסיכולוגי.
4. עיוות בתפישת שרירי הגוף (MuscleDysmorphia) – וריאציה של הפרעה בתפישת גוף (BDD) בה הספורטאי חושב ששרירים מסוימים אינם מפותחים דיים. נפוץ יותר בקרב ספורטאים גברים אשר עלולים לחוש חוסר נוחות בנוגע להופעתם ומפתחים הרגלים מסכני בריאות כמו דיאטות ואימון יתר, בניסיון לפצות ולהגדיל שרירים מסוימים.

זיהוי הפרעות אכילה ע"י הסביבה עשוי להיות מורכב בשל הסתרה מצד הסובל ממנה ומכיוון שלעיתים הסובל ממנה עשוי להיות במשקל תקין (בניגוד לסברה הרווחת בציבור). זיהוי וטיפול מוקדם מעלה את סיכויי ההחלמה והתנהלות נכונה של צוות האימון עשויה להקטין מראש את הסיכון להפרעה. הפרעת אכילה עשויה להיות עיקשת ודורשת טיפול מערכתי מורכב הכולל בין היתר טיפול פסיכולוגי ומעקב תזונאי ורפואי. למעשה טיפול בספורטאים מכיל מורכבות נוספת מאחר וקיימת נוקשות וקושי להגמיש את משטר האימונים התופס מקום מרכזי בשגרת יומו של הספורטאי.