פדרר, תסכול ותחושת הערך

פסיכולוג ספורט נפגש תכופות עם התנהגויות הנובעות מתסכול ותחושת חוסר אונים. אותן התנהגויות מעוררות עניין רב לא רק בקרב פסיכולוגים אלא גם בקרב אוהבי ספורט וטניס רבים, במיוחד כשאותן התנהגויות מופיעות אצל פדרר. פדרר נחשב בנעוריו לילד עם טמפרמנט סוער, אבל בשנים האחרונות הפך סמל לקור רוח ואיפוק. אנחנו יכולים לראות כיצד תסכולים מצטברים מכרסמים בתחושת היכולת, בדימוי העצמי וביכולת לווסת רגשות. השימוש הנפוץ בספורט במילה "התפרקות" מעידה גם על חוויה נפשית באותה נקודה (אפשר להיזכר גם מה קרה ליוג'ני).
תחושת חוסר אונים מובילה לזעם בלתי נשלט, להרגשה שהכל בוגד בנו, תחושת חוסר ערך שספורטאים רבים מתמודדים איתה אחרי כישלונות. אולי זאת הסיבה המרכזית מדוע תמיכה של הצוות המקצועי, קודם כל המאמן (ורק אח"כ פסיכולוג ספורט), משפחה וחברים היא נכס צאן ברזל בחייו של ספורטאי (כמו בחיי כולנו). תמיכה שכזאת מאפשרת הזנה ראויה ושימור תחושת הערך, גם בתקופות קשות. זאת גם הזדמנות להזכיר כמה אומץ דרוש לספורטאי, אשר כל פעם שהוא עולה למגרש הוא מוכן לסכן את תחושת הערך שלו ולהסתכן בהפסד, בביקורת ואף השפלה. עובדה שכדאי להורים, מאמנים ולספורטאי עצמו לזכור. אתמול נוצח פדרר ע"י דג'וקוביץ' בחצי גמר מיאמי בשלוש מערכות 3:6, 6:2, 6:3. נחזור מעט אחורה- פדרר הפסיד השנה בכל המשחקים מול 4 המדורגים ראשונים בסבב, הפעם האחרונה בה זכה פדרר בטורניר הייתה אוקטובר שנה שעברה, בבאזל (טורניר בייתי עבורו), מאז כבר הפסיד 20 טורנירים ברצף.
נחזור למשחק שנערך אתמול. לפני המשחק זכה פדרר בפעם החמישית ברציפות בפרס הספורטיביות (sportsmanship award) של ה-ATP, אולם במהלכו שבר פדרר מחבט ובסופו לא לחץ את ידו של השופט בכסא. אנחנו יכולים לראות כיצד התחושה שהכל מתמוטט נבנית לאיטה. לפני האירוע בו ריסק פדרר את המחבט, הוא בעט בעצבנות בכדור אחרי טעות בפורהנד. אח"כ בפיגור 2-0 במערכה השלישית, טעות נוספת בפורהנד ופדרר יוצא מכליו- המחבט מרוסק. בין המשחקונים, הוא מכלה זעמו גם בבקבוק המים. מאותה נק' הקהל התגייס לדחוף את פדרר, אבל זה לא הספיק. פדרר מסיים את עונת המשטחים הקשים נטול תארים ומשחרר אמירה לא אופיינית "תודה לאל שעונת המשטחים הקשים הסתיימה".